לקריאת המחקר המקורי
האם פעילות גופנית עשויה לעזור בהשלכות שיש לאנשים אשר מתמודדים עם אובדן ושכול? לצער בעקבות חוויות השכול יש השלכות רבות ובהם גם השלכות גופניות ומנטליות. מאמר הסקירה הנוכחי מציע פעילות גופנית ככלי שעשוי להיטיב עם אנשים אשר חווים שכול, תחושות של דיכאון, חרדות או תסמונות פוסט טראומטית. מהמחקר עולה כי הפעילות הגופנית מקלה על התחושות ומאפשרת להם מילוט בדרך מסוימת מן התחושות הקשות. לדברי מחברי המחקר, זהו מאמר הסקירה הראשון אשר מדגיש את ההשפעות הפוטנציאליות החיוביות של פעילות גופנית על אנשים שחוו שכול. בהתחשב בעובדה שלשכול ישנן השפעות ניכרות דרוש מחקר נוסף בנושא.
עוד מחקרים בשוונג
מחקר: שיפור של יכולות רצים בעקבות מתן זריקות פלסבו
מחקר: כך הגיל משפיע על התוצאה במרתון
מחקר: אסטרטגיית התמודדות עם כאב באולטרה
תחושות קשות של חרדה ושל דכאון
לאנשים שונים יש מנהגי אבלות שונים והם חווים צער באופן שונה. שכול מתייחס למצב של אובדן כתוצאה ממוות של קרוב, אבל הוא ביטוי של צער והצער הוא תגובה פסיכו-ביו-סוציאלית. אנשים עשויים לחוות מגוון רחב של השלכות בעקבות צער שבא לאחר שכול ואובדן, כמו למשל תחושות קשות של חרדה ודכאון, עד כדי שימוש באלכוהול וסמים ונטייה לאובדנות. ישנה נטייה גם לאובדן יכולת ריכוז, פגיעה בדימוי עצמי, הפרעות שינה, תסמיני פוסט טראומה. ישנו מגוון נרחב של גורמים שעשויים להשפיע על האופן שבו בן אדם חווה צער ומתאבל, כמו גיל, סוג המוות שנגרם, מידת הקרבה לנפטר.
חוויה של אבל ואובדן על רקע רצח למשל עשויה להותיר את האנשים המקורבים עם תחושות מוגברות של אגרסיה, אשמה, שאלות ללא מענה ואף פגיעה טראומטית. סוג כזה של מוות עשוי אפילו להביא לדחייה מסוימת בתהליך האבלות של המשפחה וזה יכול לקרות אם באותו זמן למשל מתנהל מאבק משפטי. ישנה למשל תסמונת שמכונה: הפרעת אבלות ממושכת או Prolonged grief disorder (PGD) שזה מושג שמתאר הרהורים ממושכים ואבלות ממושכת שגורמת לתחושות אשמה. PGD הינה תסמונת אבלות ממושכת מעבר ל-6 חודשים שעשויה להביא למצב של כשל תפקודי עד כדי פגיעה ממשית בבן אדם, ביכולתו החברתית והכלכלית.
פעילות גופנית עשויה להועיל
ברחבי בריטניה ישנם מרכזים ייעודים לתמיכה קהילתית באנשים אשר מתמודדים עם אובדן. כל מרכז כזה מציע תמיכה במצבים הללו, ייעוץ פרטני או קבוצתי, עזרה טלפונית, ועזרות ממוקדות יותר לסופי שבוע ולחגים. אחת הדרכים הידועות לשיפור הבריאות הנפשית הינה פעילות גופנית ומספר מחקרים מצאו שאכן היא יכולה להועיל ולהפחית תסמיני דיכאון וחרדה. הראו כי העוסקים בפעילות גופנית הפחיתו התנהגות אגרסיבית, הפעילות שיפרה עבורם את איכות החיים והפחיתה תסמיני פוסט טראומה. פעילות גופנית הרפתקנית, כמו למשל טיפוס סלעים, שיפרה באופן משמעותי את תחושת המסוגלות העצמית. אלא שהמידה שבה פעילות גופנית עשויה להועיל במקרים של אנשים אשר מתמודדים עם שכול ועם צער איננה ברורה.
מטרת מאמר הסקירה הינה לאסוף מחקרים אשר למדו על תפקידה של פעילות גופנית שנעשית כחלק מהתמודדות עם השכול, כאשר נשאלה שאלה ספציפית: האם פעילות גופנית יכולה להועיל ולהיטיב עם ההשלכות שבאות בעקבות הצער והאבל. בנוסף למדו מהן ההשלכות שיש לצער ואילו סוגים של פעילות גופנית עשויים להיות יעילים.
האוכלוסייה אשר השתתפה במחקרים היא בהכרח כזו אשר חוותה אובדן ואבל של קרוב מדרגה ראשונה, אוכלוסייה מכל טווח הגילאים ומשני המינים. במאמר המקורי ניתן לראות בפירוט מה היו הקריטריונים להיכלל. ההתייחסות היתה לפעילות גופנית כאל כל פעילות מכל סוג שהוא שבמהלכה חלה הפעלה של שרירי השלד והיא צורכת אנרגיה מעל 1.5 MET. פעילות גופנית יכולה להיות בכל דרגת עצימות שהיא שנעשית למשך כל פרק זמן כמו הליכה, ריקוד, כדורגל.
השלכות ברמה הקוגניטיבית
ההשלכות העיקריות שנבדקו הן ברמה הקוגניטיבית, ברמה הרגשית וברמה ההתנהגותית: ברמה הקוגניטיבית/רגשית מכלילים הפרעת חרדה, דיכאון, כעס, אשמה, בדידות, תסמינים פוסט-טראמטיים, דימוי עצמי, נטייה אובדנית, יכולת שיקום, מידת שביעות רצון מהחיים, איכות חיים. מבחינה התנהגותית בדקו שימוש באלכוהול, או כל סם אחר, אכילה רגשית, התבודדות, הפרעות שינה, ניסיונות אובדניים. ניתן במאמר המקורי לקבל בפירוט רב על סוג הפעילות הגופנית, פירוט לגבי ההשלכות שיש לאובדן על האוכלוסייה.
לסיכום של כל המידע המובא בסקירה, כל התוצאות מראות כי פעילות גופנית עשויה לרכך את ההשלכות שיש לאבל, צער, תחושת אובדן. פעילות גופנית נמצאה מועילה לאלו אשר חוו אובדן וחיים אורח חיים מלא צער ושכול, היא מאפשרת להם לבטא ביתר קלות את הרגשות, לקחת מעין "פסק זמן" או מעין "זמן בריחה", לשמר את הזיכרונות, ולהרגיש תחושת חופש.
ההשתתפות בפעילות הגופנית מאפשרת למשתתפים בה ליצור חברויות ועל ידי כך לקבל תמיכה חברתית. פעילות גופנית מפחיתה תחושות של דכדוך ועצב בדידות ותסמינים פוסט טראומטיים אצל אנשים אשר חוו אובדן ושכול. מומחים מתחום הרפואה משתמשים בעצמם בספורט ופעילות גופנית כדרך טיפולית להתמודד עם אובדן של מטופל. ההתמסרות לפעילות הגופנית אמנם נמצאה בירידה עם תהליך האובדן והאבל והופיעו כל מיני מחסומים רגשיים בדמות רגשי אשמה, חוסר זמן, עייפות וחוסר מוטיבציה. אלא שדווח שעם הזמן חלה עלייה ברמות הפעילות הגופנית שנעשו וברגע שהתגברו על המחסום זה עזר להם להרגיש טוב יותר.
פעילות גופנית היא כלי חשוב בתהליך
מאמר הסקירה הנוכחי הוא בין הראשונים שלמעשה מציע כי פעילות גופנית היא כלי שיש בו תועלת ותרומה להתמודדות עם התחושות הקשות בעקבות אובדן ואבל וישנן גם הוכחות שיש לה יכולת לשפר מספר השלכות שבאות כתוצאה מצער ממושך – דיכאון נמצא כתוצאה מרכזית שמגיעה בעקבות אובדן. דבר זה נתמך על ידי מחקרים מהעבר מחוץ לאוכלוסייה שנמצאת בתוך מעגל של צער ואבל, שהראו כי פעילות גופנית מחזקת את המצב הרגשי הנפשי.
לא פשוט למצוא מהו סוג הפעילות הגופנית שהכי מועיל ומיטיב עם האוכלוסייה שמתמודדת עם השלכות של שכול. ניתן לחלק את הפעילויות לכאלו שנעשות מחוץ לבית (הליכה, ריצה, טיול בחיק הטבע, חתירה בקייק, רכיבה) לעומת פעילויות רגועות יותר כמו יוגה, או שילוב של אומנויות לחימה. יש גם פעילויות גופניות שנעשות בקבוצה כמו כדורגל. רוב הפעילויות הללו נבחנו על ידי מדדים איכותיים וישנו מחסור בקבוצות ביקורת תואמות ואקראיות. המחקרים הללו מראים שאכן ישנן השלכות רצויות ומבטיחות לפעילות גופנית שנעשית באוכלוסייה שמתמודדת עם אובדן ושכול אך עדיין נדרש מחקר מדויק יותר.
מחקרים רבים לא הצליחו להגדיר סוג מסוים של פעילות גופנית שכדאי להתמקד בה בעתיד. הכותבים מציעים כי בעתיד ראוי להתמקד איזה סוג של פעילות כדאי לעשות שיש לה את ההשפעות המיטיבות ביותר.
מסקנות: פעילות גופנית צריכה לשמש כאחד מהכלים שבהם נעשה שימוש על מנת לעזור בעתיד לאנשים אשר מתמודדים עם אובדן ושכול ועם ההשלכות שיש לו. הראו כי יש ביכולתה לשפר את ההשלכות, בעיקר בהיבט הנפשי. על פי רוב זה קורה בפעילות גופנית אשר מתרחשת בחוץ, או במסגרת קבוצתית בטבע או פעילויות שמאפשרות רוגע והרפיה. למרות זאת נמצא שאנשים אשר חווים אובדן יורדת אצלם תדירות העיסוק בפעילות הגופנית. עדיין נדרש מחקר כדי ללמוד על ההשלכות שיש לאבל, אובדן וצער וגם ללמוד איך פעילות גופנית עשויה להועיל במקרים אלו.