למרות המחקר והמאמץ הרב, סרטן שד ממשיך להיות סיבה שנייה מובילה לתמותה מסרטן בעולם והוא גם סוג הסרטן הנפוץ ביותר מבחינת ממאירויות בנשים. מאמר סקירה ממאי 2020 מדבר על כך שנכון לימים אלו, 3.1 מיליון נשים מאובחנות וחיות עם סרטן השד ברחבי ארצות הברית.
עוד כתבות בנושא
מחקר: פעילות גופנית גורמת לנסיגה משמעותית של תאי סרטן
החלימה מסרטן וחצתה את תעלת למאנש 4 פעמים ברציפות
כיצד ריצה בעצימויות שונות משפיעה על מסת העצם?
בזכות התקדמות המדע והטכנולוגיה ישנן כיום אפשרויות טיפוליות מגוונות יותר ואמצעים שמאפשרים גילוי מוקדם שעשוי להציל חיים וזו לא קלישאה. ב-1976 שעור ההישרדות למשך 5 שנים מסרטן השד עמד על 75%, עד ל-2019 הוא זינק ל-90%. ככל שאחוז השורדות מהמחלה עולה, כך עולים גם האחוזים של אותן נשים שממשיכות לחיות עם תופעות הלוואי של הגידול עצמו ושל הטיפולים. לכן כל מחקר שנעשה בתחום שיתמקד במניעה ובהורדה למינימום של תופעות נלוות לסרטן ולטיפולים בו, הוא מבורך.
תהליך הזדקנות (aging) מהווה גורם סיכון מספר אחד להתפתחות סרטן. סרטן שד והטיפול בו עשויים לגרום לירידה בתפקוד הנוירוקוגניטיבי אצל 25-75% מהנשים החולות במחלה. ל-30 עד 35% מהנשים עם סרטן שד יש תפקוד קוגניטיבי ירוד עוד לפני הטיפול שהן מקבלות, מה שמרמז על כך שישנם גורמים נוספים חוץ מהטיפול שפוגעים בתפקוד הקוגניטיבי.
השינויים הנוירוקוגניטיביים "מפריעים" לרווחה הפסיכולוגית, לתהליכי קבלת החלטות, לביצועים היומיומיים של פעולות רגילות ואפילו להיצמדות של החולה לתכנית הטיפולית. אין הרבה ידע לגבי השינויים הנוירוקוגניטיביים בנשים עם סרטן שד ובמטופלות, ולכן קשה לפתח טיפול יעיל יותר עם פחות תופעות לוואי.
בניגוד לכך, נמצא במחקרים שונים שפעילות גופנית עשויה להיות כלי מעולה ויעיל עם השפעה חיובית על תפקוד קוגניטיבי, ושאצל אנשים שעוסקים בספורט הסיכוי לסבול מירידה קוגניטיבית נמוך יותר. אבל עדיין לא ידוע הרבה על המנגנונים שבהם פעילות גופנית משפיעה על הבריאות של המוח בבני אדם.
קצת מדע בקיצור ולעניין. החומר הגנטי שלנו, דנ"א, עובר שינויים אפיגנטיים* במהלך החיים (ראה הרחבה לגבי מהם שינויים אפיגנטיים). יש ראיות שפעילות גופנית משפיעה על מתילציה של דנ"א, שהיא נחשבת לשינוי אפיגנטי, וטוענים שזה אחד המנגנונים דרכם חלה ההשפעה על בריאות המוח. זו ככל הנראה גם הדרך שבה פעילות גופנית משפיעה על בריאות המוח והתפקוד הקוגניטיבי בחולות סרטן שד.
ההשפעה של סרטן שד והטיפול על המוח
הזדקנות היא מכלול רחב של תהליכים שקורים ברמת התא. תהליך של הזדקנות תאית (cellular aging) כולל בתוכו התקצרות של טלומרים*, ירידה בתפקוד מיטוכונריאלי* ובתהליכי הפקת אנרגיה תאית, חוסר יציבות גנומית, שינויים אפיגנטיים* והצטברות של נזקים לדנ"א. את הפרמטרים הללו ניתן לחלק לקטגוריות תפקוד תאי ותגובתיות לנזקים תאיים.
ברגע שהתא פחות מסוגל להגיב לנזקים שקורים לחומר התורשתי, נוצרת בעיה שיכולה לבוא לידי ביטוי בחוסר בקרה על גדילה של התאים. כל אלו למעשה נותנים את הקשר שקיים בין תהליכי הזדקנות לבין סרטן. במילים פשוטות המשמעות היא "עייפות" של התא מלתקן את הנזקים שקורים בו והצטברות של "טעויות" ושגיאות שחלקן יבואו לידי ביטוי בסופו של דבר במחלה. עם ההזדקנות התאית ישנו אבדן יכולת תיקון של נזקים, ויחד עם זאת התא רוכש את היכולת לתמוך בתהליכי גדילה מואצים, לשתק מצד שני מדכאי גדילה, לעודד תהליכים גרורתיים וכו'. כל אחד מסימני ההיכר הנ"ל הוא ייחודי אבל כולם בסופו של דבר פועלים באותו כיוון: לתמוך בגידול הסרטני ובהתפשטותו.
ישנם טיפולים שונים שעובדים במנגנונים ייחודיים, בהתאם לאפיון הגידול. כיום קיימת מגמה לנסות למקד את הטיפול באופן מה שיותר אישי, מתוך ניסיון להשיג יעילות גבוהה יותר עם כמה שפחות פגיעה לא ספציפית במערכות אחרות.
לדוגמה, ישנם טיפולים ממוקדים כנגד החלבון Epidermal Growth Factor receptor) EGFR) המיועדים לחסום באופן ייחודי את EGFR וזה מטרפד את המשך הגדילה של התאים הסרטניים, כל זאת בתנאי שהגידול אכן מבטא את החלבון הנ"ל. כפי שנאמר, בהתאם לאפיון של הגידול (כלומר לחלבונים הייחודיים שהוא מבטא) מנסים "לתפור" תרופה שהיא כמה שיותר ממוקדת.
כאשר מסתכלים על הנושא של התבגרות או הזדקנות ושל סרטן שד, ישנו אלמנט נוסף שצריך להסתכל עליו והוא הפן ההורמונלי. אבדן של אסטרוגן * הוא חלק מההזדקנות (אין מה לעשות…) והוא אחד המנגנונים שדרכו הזדקנות מאיצה את הירידה בתפקוד הקוגניטיבי בנשים עם סרטן שד.
איך זה עובד? ישנם גידולי סרטן שד שמבטאים ומגיבים להורמון הנשי אסטרוגן. ברוב הנשים החולות הללו ניתן לטפל בתרופה ייחודית שמעכבת את מסלול האסטרוגן, אלא שתוצאה נלוות לכך היא ירידה דרמטית ברמות האסטרוגן אצל אותן נשים. אסטרוגן הוא חשוב, החשיפה אליו מעלה תהליכי זיכרון ולמידה, משפיעה על אזורים במוח כמו ההיפוקמפוס, שמגיב לאסטרוגן בכך שהוא תומך בתהליכי זיכרון. ירידה ברמות של אסטרוגן כרוכה בירידה קוגניטיבית.
אצל נשים אסטרוגן הולך ויורד בכל מקרה עם הגיל והטיפול בסרטן שד תורם לירידה ברמות שלו, בין אם כחלק מהטיפול ובין אם כתופעת לוואי שלו. אצל נשים שמטופלות בתרופות המכוונות כנגד מסלול האסטרוגן מוצאים עיכוב של עד 98% בפעילות אסטרוגנית, כמו כן גם נשים שמטופלות בכימותרפיה מפתחות מחסור באסטרוגן שבא לידי ביטוי בירידה בצפיפות העצם (אוסטאופורוזיס).
ידוע שפעילות גופנית משפיעה על תפקוד המוח ומשם זה מתחיל | צילום: Image by Mabel Amber from Pixabay
לאסטרוגן יש תפקיד הגנתי כלפי מספר מערכות, ובין היתר כלפי מערכת העצבים. המנגנונים שהוצעו בין היתר שאסטרוגנים גורמים לעליה בביטוי של גנים שחשובים להישרדות תאית, מגנים על נוירונים מפני נזק חמצוני, ובין היתר אסטרוגן מקטין את הסיכויים לירידה קוגניטיבית ולהתפתחות של חסרים נוירולוגיים אצל נשים. לאסטרוגן השפעה הגנתית על מערכת העצבים גם ישירות וגם בעקיפין. בנוסף ישנם שינויים אפיגנטיים כמו מתילציית דנ"א שקורה בעקבות הגידול עצמו וגם בעקבות הטיפול בו, גם זה יכול להשפיע על המצב הקוגניטיבי.
גיל הוא גורם סיכון משמעותי לסרטן ואין ספק שאחד המנגנונים הוא דרך השפעה אפיגנומית, ואת חלק מאותם השינויים האפיגנטיים רואים גם ברקמת שד מנשים שאינן חולות אך נמצאות בסיכון.
ההשפעה של סרטן השד והטיפולים על תפקוד קוגניטיבי
תופעה נפוצה הנלווית לטיפולים שעוברות נשים החולות בסרטן שד הנה ירידה בתפקודים קוגניטיביים בעקבות ההאצה בתהליכים הקשורים בהזדקנות של תאים. למה דווקא הזדקנות קשורה כאן? משום שעם תהליך ההזדקנות המואץ ישנה הצטברות של רדיקליים חופשיים ועקה מיטוכונדריאלית, מה שגורם לכך שנוצרים ומצטברים יותר נזקים לדנ"א.
סביבת התא הסרטני הופכת גם היא להיות יותר תומכת בגידול ובסופו של דבר ישנו גידול נתמך עם יכולת גרורתית.
ישנם מספר גורמים סביבתיים אשר עשויים לעודד ולתמוך ב"רזרבות" הקוגניטיביות וכאן נכנס העניין של אורח החיים ופעילות גופנית. פעילות גופנית נחשבת לגורם שתומך ומעלה תפקודים קוגניטיביים אך אין מספיק ידע האם זה נכון גם בחולות סרטן שד. שינויים במצב קוגניטיבי בעקבות גידול יכולים לבוא לידי ביטוי בקשיים ללמוד, קשיי ריכוז, פגיעה בזיכרון ובתהליך קבלת החלטות. הן יכולות גם לחוות פגיעה בתהליכי ביצוע של משימות. השינויים הקוגניטיביים הללו בעקבות גידולים נתמכו על ידי מחקרים המבוססים על הדמיות נוירולוגיות.
ההשפעות של פעילות גופנית על תפקודים קוגניטיביים
ישנן ראיות ברורות לכך שפעילות גופנית משפיעה באופן חיובי על בריאות המוח וגם על תפקודים קוגניטיביים, אלא שמידת ההשפעה משתנה וזה כתלות בקבוצת הגיל. עם כל זה, ישנן ראיות מבטיחות להשפעה החיובית שיש לפעילות גופנית על פעילות קוגניטיבית במספר מצבים פתולוגיים כמו למשל סכיזופרניה, חולי טרשת נפוצה, הפרעות קשב וריכוז, היפראקטיביות ועוד מצבים. לא ברורים המנגנונים דרכם זה קורה, אבל ניכר שככל שהחסר באזורים קוגניטיביים הוא יותר גדול, כך ההשפעה החיובית של הפעילות הגופנית יותר מועילה.
מהי ההשפעה של הפעילות הגופנית בחולות סרטן שד מבחינה קוגניטיבית? הרבה פחות ידוע ונחקר. היה למשל מאמר סקירה מ-2016 שבדק את ההשפעה של פעילות גופנית על חולות סרטן שד מטופלות כאשר היה מגוון נרחב של טיפולים בין המשתתפות. המשותף לכולן היה תופעות לוואי נלוות לטיפול כולל חסרים קוגניטיביים. במאמר הסקירה מצאו שרוב המחקרים בתחום הזה היו ממוקדים בשיקום ובעידוד אורח חיים בריא עבור אותן מטופלות שסיימו את סידרת הטיפולים.
מתוך 32 מחקרים שהמאמר סקר, רק שניים התמקדו בהשפעה של פעילות גופנית על תפקוד קוגניטיבי ובסיכומו של עניין המאמר מציע שפעילות גופנית מעט משפרת את הקוגניציה ודרוש מחקר נוסף בנושא. דוגמה: מחקר שמשווה בין פעילות של HIIT לפעילות גופנית בעצימות בינונית. לשתי הפעילויות היתה השפעה חיובית על התפקוד הקוגניטיבי, אלא שלפעילות העצימה יותר (HIIT) היתה השפעה ניכרת הרבה יותר בייחוד על הזיכרון והיכולת הביצועית. מחקר זה מדגיש את הצורך לבנות מחקר שבו העומסים והעצימויות של הפעילות יהיו מחושבים באופן מדויק ביותר וזה בוודאי יוביל להשלכות שונות על התפקודים הקוגניטיביים.
נשארו הרבה שאלות ללא תשובה כמו מהי הפעילות הגופנית המתאימה ביותר שניתן לקבל ממנה הכי הרבה תועלת מבחינה קוגניטיבית בנשים חולות סרטן שד ומטופלות. דוגמה נוספת היא מחקר שקבע כי לתרגול יוגה לא נמצאה השפעה מיידית חיובית על תפקוד קוגניטיבי במטופלות שהחלימו מסרטן השד, אבל כאשר עקבו אחריהן למשך 3 חודשים מצאו שהמשתתפות בשעורי היוגה דיווחו הרבה פחות על חסרים קוגניטיביים. מחקר אחר מראה שאפילו פעילות גופנית מתונה כמו צ'י קונג* תורמת גם היא לפעילות הקוגניטיבית אצל נשים שסיימו טיפולים.
ויש מחקר נוסף שבנה סדרת אימונים שהתפרסה על פני 12 שבועות , וכללה 150 דקות של פעילות גופנית לשבוע בדרגת עצימות בינונית עד נמרצת בחולות ששרדו סרטן שד כאשר האבחנה והטיפול שלהם הסתיימו בטווח של שנתיים מהתחלת הפעילות הגופנית. לא היו שינויים משמעותיים בפעילויות קוגניטיביות, מה שאומר שככל הנראה הפעילות הגופנית שנעשית צריכה להיות ממושכת יותר מ-12 שבועות.
המפתח הוא לעשות את זה לאורך זמן | צילום: pixabay
בסיכומו של דבר, רב הנסתר על הגלוי ונדרשים מחקרים רבים ונוספים על מנת ללמוד על ההשפעות המועילות שיש לפעילות גופנית על בריאות המוח ועל השיפור הקוגניטיבי בחולות סרטן שד שסיימו את סדרת הטיפולים, אך לא רק בהן אלא גם בחולות פעילות שעדיין מטופלות. אין ספק שהמגמה של ההשפעה משפרת וחיובית.
הסברים מונחים הלקוחים מוויקיפדיה
*התקצרות של טלומרים: טלומר הוא אזור הקצה של הכרומוזומים, המכילים את החומר התורשתי שבגרעין התא. לכל כרומוזום שני קצוות ולפיכך שני טלומרים המיועדים בעיקר להגן עליו, בדומה לדרך בה מוגן שרוך נעל על ידי האגלט. התקצרות של טלומרים הוא תהליך שמאפיין הזדקנות. תומכי האנטי אייג'ינג מקדמים את הרעיון שהארכת הטלומר באמצעות ריפוי גנטי עשויה להציל תאים מהזדקנות ולהאריך את תוחלת החיים האנושית.
*מיטוכונדריה: המיטוכונדריה הנו אברון קטן ומיוחד אשר תפקידו העיקרי והחשוב ביותר הוא הפקת אנרגיה. המיטוכנדריה מייצרת ATP (מטבע האנרגיה של התא) על ידי ניצול מפל ריכוזים כימי. אחד הדברים שמייחדים את המיטוכונדריה הוא המטען הגנטי שלה. בניגוד לשאר האברונים בתא (למעט הכלורופלסט בצמח), למיטוכונדריה יש מטען גנטי משלה והיא עוברת חלוקה במקביל לתא.
*שינויים אפיגנטיים: התחום בביולוגיה העוסק בשינויים תורשתיים (תורשה בין דורית או תורשה בין תאית) בתפקוד הגנים שאינם כרוכים בשינוי רצף ה-DNA עצמו. מונח זה מתייחס לרוב לשינויים ברמת הכרומוזום המשפיעים על הפעילות והביטוי של גנים, אך ניתן להרחיב את המונח לכל פנוטיפ תורשתי שאינו נובע משינוי ברצף ה-DNA. שינויים אלו יכולים לנבוע כתוצאה משלבי ההתפתחות הטבעיים, וכן ממשובים חיצוניים ליצור, מהסביבה ומהעולם (כדוגמת דיאטה או לחץ נפשי).
*צ'י קונג: אמנות גוף הוליסטית המבוססת על תרגילים פסיכופיזיים המשלבת יציבה, תנועה, נשימה ומדיטציה כדי לקדם בריאות, רוחניות, איכות חיים וכן מיומנות לחימה. אומנות גוף זו מסווגת במערב כחלק מהרפואה האלטרנטיבית, והיא פותחה במאה השנייה לספירה על ידי חווא טו, רופאו של הקיסר הסיני באותה תקופה.
