יד ביד אל מול תהליך הבודי פוזיטיב (דימוי גוף חיובי) שעברתי בחיי, עברתי לא פחות אם לא יותר – בודי ניטרליות (דימוי גוף ניטרלי). הדבר הזה נרקם בתוכי במרוצת השנים מבלי שידעתי שיש לזה בכלל שם ורק בשנים האחרונות הוא החל להדהד בכותרות ולהתאפיין כזרם נוסף.
להעריך ולחוות את הגוף שלי ואותי מתוך מחוזות שהם לא יופי נראותי.
עם התפתחות המודרניזציה ובעיקר עם התגברות המדיה, הקפיטליזם והרווח העצום שתעשיות הדיאטה והיופי מגלגלות על חשבון השנאה העצמית שלנו, מראה חיצוני הפך לפרמטר חשוב מאין כמותו בתוך משוואת הערך העצמי. הדבר רווח לכלל המינים ויחד עם זאת המין היפה עדיין הכי סובל מהיותו המין שצריך להיות יפה.
יופי מגיע בשלל צורות
כשזרם הבודי פוזיטיב המבורך, החל לדרוש את צדקתו, הוא אמר: "יופי מגיע בשלל צורות, ודי לביטול היופי המגוון", אבל אתן יודעות מה? לפעמים אני תוהה, עד מתי אני ואתן נעסוק בלהיות יפות?
כשהתחלתי לעבוד על הגמשת הרעיונות שבתוכי לגבי מה יפה ומה לא יפה, וניסיתי לאהוב אותי קצת יותר, הבנתי שעצם הניסיון לאהוב את הנראות שלי כל הזמן, הוא, הוא המייאש כשלעצמו. לא פעם עלה בי כעס, כעס גולמי של ילדה, שמרגישה נמדדת לפי נראותה ובגלל זה – לא מרגישה כלל נראית.
עקב כך באו זמנים בגילאי ה-20 המאוחרות בהם לא התחשק לי לסדר את השיער, להתלבש יפה או למרוח לק על הציפורניים, ולא, לא היה מדובר בדיכאון, היה מדובר בהתעוררות.
"להעריך ולחוות את הגוף שלי ואותי מתוך מחוזות שהם לא יופי נראותי" | צילום: עידית ניסנבאום
הדבר התגבר מאז שהתחלתי לעבוד מהבית, אני מאמנת כושר ופסיכותרפיסטית גופנית (בהתמחות), אני מקבלת לקוחות לעבודת גוף-נפש פרטנית וביתר הזמן אני מייצרת תוכן על המחשב. עקב כל אלו, כמות הבגדים שאני לובשת במהלך השבוע הם מועטים, לא ממש אכפת לי מנראות אלא יותר מנוחות ומצאתי שהפחתת העיסוק בניסיון להיות או להרגיש יפה, רק פינה לי זמן, אנרגיה, כסף ומשאבי נפש.
לפתע לא ביליתי זמן רב בבוקר מול המראה, לא התאמצתי או נאבקתי בנראות שלי או בתפיסה שלי אותה, וזה הוביל לחוויית עצמי חדשה: יותר התרכזתי ברגשות שלי (ולא ביחס למראה שלי), בתחושות הגופניות וברעיונות שלי, יכולתי לברר הרבה יותר: מה נעים לי ומה מתאים לי. גיליתי שהליכות בחוץ ובהייה בשמים משמחים אותי, גיליתי שכשאני רצה התודעה שלי הכי צלולה, גיליתי שהגוף שלי בעל ערך מהיותו קיים, נושם, מתפקד.
החיבור לעצמי
גיליתי שאפשר לאהוב חלקים בגופי על ידי הוקרת תודה על התפקוד שלהם, על החוזק שלהם, על התחושה אותם, או פשוט על היותם קיימים. יכולתי לנתב הרבה יותר אנרגיה לפיתוח חלקים אחרים בי, כמו צמיחה נפשית, הרחבת האינטלקט והתפיסה, חיבור לצרכי הגוף-נפש ושימת סימני שאלה על סגנון חיי שלא בהכרח נברא מתוך ערות ובחירה.
הדבר הזה שהתעורר בי ללא ידיעת שמו וכיום הוא כאמור ידוע כ"בודי ניטרליות", הוא סנסציוני בהרבה היבטים, אבל אם תשאלו אותי, הדבר המהותי ביותר שהוא הביא לחיי הינו חיבור לעצמי, להווייתי ולצרכיי הרגשיים והפיזיים שהרי הם אחד.
ולמה זה כזה סנסציוני אתן שואלות? כי אידיאל היופי מקדם בדיוק את הקוטב השני שבמתרס, הוא מקדם שאיפה אל עבר מראה מסוים שרק מעטות מצליחות לאחוז בו אם בכלל, וכדי לאחוז או להתקרב אל המראה הזה, האידיאל הזה, אנחנו מוכרחות לפעול באופנים שמתנקים אותנו מעצמנו.
פעם שמעתי לקוחה שמספרת איך היא אוהבת לעשות מניקור-פדיקור, שאלתי אותה בתדהמה, "באמת? כי זה ממש כואב הסרת העור והניקוי של המסביב לציפורן". היא ענתה שזה כמובן כואב, אבל שהיא עדיין אוהבת את זה כי התחושה לאחר מכן של הניקיון והאסתטיקה הנראותית היא ממש נעימה לה. אותו הדבר אפשר לראות גם אל מול החוויה שלנו בהסרת שיער, הסיפוק שבדיאטה שהצליחה למרות החוויה הקשה שבשליטה עצמית, רעב וחוסר סיפוק תזונתי-רגשי, ועוד שלל מניפולציות שאנחנו עושות כדי להתיישר לאידיאל היופי ובדרך אנחנו פוגעות בעצמנו בצורה כזו או אחרת למען המטרה הנעלה ומעל הכל למען רווחה נפשית (לכאורה).
למעשה, אם הניסיון להיות יפות או להרגיש יפות כרוך במאמצים רבים (פיזיים, נפשיים, כלכליים…) ואי לכך אז גם בניתוק שלנו מעצמנו ומצרכנו במידה כזו או אחרת, אז בודי ניטרליות מאפשרת בדיוק את ההיפך. כי כשהמטרה שלנו היא להעריך את עצמנו מתוך עצם היותנו קיימות, אז נדבך שלם שגורם לנו לניתוק עצמי – יורד, וערוץ שלם של אפשרות להעריך את עצמנו שלא מתוך מראה ולמעשה לחוות את עצמנו מבפנים, נפתח.
View this post on Instagram
ההבנות האלו גרמו לי לחשוב ולראות את הניסיון להיות יפה כ"עצמי כוזב" ואת הניסיון לקיים בודי ניטרליות כ"עצמי אמיתי", אסביר.
כשהתיאורטיקן דונלד ויניקוט טבע את המונח "עצמי כוזב", הוא התכוון לכך שבני אדם מייצרים (ולא במודע) חזות/אישיות מזויפת או יותר נכון מותאמת, אל הדמויות המטפלות והסביבה הקרובה, והסיבה שזה קורה היא כדי להתאים ובכך לקבל אישור, קשר, אהבה וביטחון. יש מידות שונות של עצמי כוזב וזה תלוי בדמות המטפלת ובסביבת הגידול אבל בכולנו יש מידה כזו או אחרת של עצמי כוזב, השאלה היא מתי הוא משתלט ומנתק אותנו מהעצמי האמיתי שלנו ומתי הוא קיים במידה בריאה שמאפשרת מחד גיסא להיות בסוציאליות וקבלה ומאידך להיות בקשב ובחיבור לעצמנו.
איזו תנועה תהיה לגוף הכי מדויקת?
ואני רוצה לעשות התקה מן התאוריה הנפלאה הזו אל עבר הסתכלות קולקטיבית כחברה ובהתבוננות ספציפית על אידיאל היופי. למעשה, אם אנחנו חיה סוציאלית (ואנחנו בהחלט כן), אז כחלק ממנגנון ההישרדות שלנו אנחנו ננסה להתאים עצמנו לחברה, ואם כדי להתאים עצמנו לחברה אנחנו נצטרך לפתח עצמי כוזב שבחלקו הרב אנחנו מיישרות עצמנו אל אידיאל היופי תוך ניתוק מהעצמי האמיתי שלנו (צרכים, רגשות, רצונות פנימיים שלא תלויים באישור חיצוני), אז הרי שבודי ניטרליות תאפשר לנו ערוץ חדש של חסד להתחברות אל העצמי האמיתי.
ואם אשים את זה במלים פשוטות: אם כדי להיות יפה אני צריכה לסבול, אז אני פשוט לא רוצה להתאמץ ולסבול כדי להיות יפה. וכשזה קורה, אז על בסיס מה אני מתחזקת ומבססת את הערך שלי בעולם ואת תפיסת העצמי שלי? ובכלל, איך אפשר לקדם בודי ניטרליות בחיי ואיך זה יכול להיות מקודם מתוך תנועה ופעילות גופנית? הו, עכשיו אפשר להתעורר.
כשאני יכולה לשים בצד את הניסיון להיות ולהרגיש יפה, מתפנה לי מקום להיות.
אני יכולה לגלות את מנגנוני הרעב-שובע-חשקים שלי מחדש, אני יכולה לגלות מהו הספורט שנעים לי, אני יכולה אולי אפילו לגלות מתי אני ערנית או עייפה יותר ואיזה בגדים נעימים לי יותר.
אני גם יכולה לגלות מתחת למעטה הערך הכוזב של אידיאל היופי, איך אני תופסת את הערך שלי ממחוזות אחרים: מערכות יחסים, חכמה, ערכים, כוונות הלב שלי, מה מספק אותי בחיים, הלב הפועם שלי והמוח החושב, אני לפתע יכולה להיות בת אדם שמחוברת לחיות שבה ולא למסכה שהושמה עלי.
ואחת הדרכים המהותיות לדעתי לקידום דימוי גוף ניטרלי, היא איך לא, האם והמלכה, תנועה.
כי כשאני זזה, בין אם בהליכה, ריצה, ריקוד, מתיחות, או אימון כוח כזה או אחר, אני מגבירה מספר דברים:
את המאמץ של הגוף שלי וכפועל יוצא מכך גם את תשומת הלב שמופנית אל התחושה שלי בגוף, את החיבור שבין הקוגניציה לגוף ואת מערכת היחסים שלי עם הגוף, שלשם שינוי תתבסס ביני לבינו מבלי להתחשב בדעה של מאות עיניים אחרות.
נשים בצד את הידוע שספורט מקדם בריאות "פשוטה" של מדדי דם ומצב רוח, כמה חשוב לקדם את הקשר הראשוני והבסיסי מכל: אני עם גופי, ומתוך כך אני סבורה שהתנועה יכולה לקדם גם ריפוי של ערך עצמי, ריפוי נפשי.
אז בפעם הבאה שאת.ה עושה פעילות גופנית, אני מזמינה אותך להרגיש את עצמך ואת גופך מבפנים, אולי אפילו ללא מראה. לשים לב לנשימות, לדופק, לדם שזורם. לשים לב לכאב, האם הוא באמת סבל או שאולי דווקא גם נעים? לשים לב מה הגוף שלך בכלל מבקש ואיזו תנועה תהיה לו הכי מדויקת להפעם? אולי תגלי שיש איברים או אזורים בגוף שאת אוהבת יותר? אבל אוהבת ממקום אחר.
נועה זילברמן | מתמחה בפסיכותרפיה גופנית ומאמנת הוליסטית ובודי פוזיטיבית.
