מי שעוקב באדיקות אחרי המגמות בטריאתלון העולמי יכול להבחין שמשהו קורה בתקופה האחרונה. האמת שלא רק משהו אחד אלא כמה וכמה דברים. עושה רושם שהענף משתנה ועובר סוג של תקומה מחודשת, מרעננת ושונה. בכתבה הנוכחית אנסה לסקור את המגמות הבולטות. חלק די גדול מהדברים רלוונטי נכון להיום רק למקצוענים, אבל כפי שאנחנו יודעים כמעט כל מה שמתחיל אצל המקצוענים מגיע בסוף גם אלינו החובבנים.

עולם הטריאתלון התחלק לשניים – טריאתלטים אולימפיים ואנשי ברזל | צילום: that camera man, ישראמן

 מותה של ההתמחות במרחקים ופורמטים 

הטריאתלון הומצא איפשהו לקראת סוף שנות השבעים ונכנס כענף אולימפי לראשונה במשחקים האולימפיים בסידני 2000. במהלך אותם שני עשורים עד סידני לא היה "מרחק אולימפי" כי זה פשוט לא היה ענף אולימפי. הטריאתלטים של אותן שנים, כולל רבים מהמקצוענים בטופ, התחרו במרחקים ופורמטים שונים. המכנה המשותף היחיד אולי היה איסור דרפטינג. הם השתתפו בתחרויות של שעתיים, בתחרויות של 5-6 שעות כמו למשל טריאתלון ניס המפורסם, והתחרו במשך 8-9 שעות בתחרויות איש ברזל ברחבי העולם. תערובת של מרחקים ותחרויות. הם היו פשוט "טריאתלטים" ועשו הכל. התפרנסו בעיקר מכספי זכייה ולא ויתרו על אף קו זינוק.

הטריאתלון האולימפי הראשון בסידני היה סוג של קו פרשת מים. 1,500 שחיה, 40 ק"מ אופניים עם דרפטינג, 10 ק"מ ריצה. זה המרחק וזה הפורמט. זה לא רק סבב וניקוד, זאת תחרות אחת ספציפית שמקבלת חשיבות וחשיפה ברמה שטרם היתה. תחרות "משנה חיים" למי שזוכה בה. אז צריך להשתתף בסבב ולצבור ניקוד כדי להיכנס למשחקים הבאים וצריך להתאמן ספציפית למרחק ולפורמט הרלוונטי. למשל לשחות מעולה כדי לתפוס את הרכבת ולרוץ מאוד מהר כי כמעט תמיד כמעט הכל מוכרע בריצה.

למרחקים הארוכים זלגו כאלה שכבר היו מבוגרים מדי ולא מספיק מהירים. או כאלה שלא היו מספיק טובים כדי להתקבל לנבחרת האולימפית במדינה שלהם ולייצג אותה במשחקים האולימפיים. למעשה נוצרה הפרדה מלאכותית ועולם הטריאתלון התחלק לשניים – טריאתלטים אולימפיים ואנשי ברזל.

במידה רבה אפשר להגיד שהמגמה הזאת נמשכה מאז סידני ועד לאחרונה. קרייג אלכסנדר וכריסי וולינגטון אלופי העולם באיש הברזל מעולם לא כיכבו במשחקים האולימפיים או אפילו השתתפו בהם, ולעומת זאת סיימון וויטפילד ואמה סנואוסוויל זוכי הזהב בסידני ובייג'ין מעולם לא כיכבו בהוואי.

הערבוב היחיד התקיים כאשר טריאתלטים של מרחקים קצרים, "אולימפיים" התבגרו והרגישו שכבר אין להם את המהירות הדרושה לתחרויות הקצרות. הם עברו למרחקים הארוכים לעשות "קריירה שנייה" בענף שבו הסבולת חשובה מהמהירות. יאן פרודנו הגרמני ומישל ג'ונס האוסטרלית הם שניים שזכו במדליות אולימפיות ואחר כך גם הפכו לאלופי העולם באיש הברזל.

חאבייר גומז ואליסטר בראונלי הם שני השמות הראשונים שעולים לי בראש כשאני חושב על "המזגזגים". שניהם התחילו במרחקים הקצרים, שניהם עם קריירה סופר מרשימה כולל מדליות אולימפיות והמון ניצחונות בסבב, ושניהם דילגו לצד השני וניסו להתחרות במרחקים הארוכים עוד בטרם נפרדו סופית מהמרחק והפורמט האולימפי. גם גומז וגם בראונלי חשבו אולי שהמעבר שלהם למרחקים הארוכים יהיה קל וחלק יחסית והם יתברגו גבוה מאוד בהוואי וכדומה.

מה הסיפור הגדול? החבר'ה של האיש ברזל שוחים, רוכבים, ורצים בקצבים שאנחנו עושים באימונים בכל יום נתון. אבל שניהם די התבדו והתאכזבו. וגם החזרה שלהם לסבב האולימפי לא נגמרה כמו שהם קיוו כנראה. יצאו קצת קרחים מכאן ומכאן והצליחו בעיקר בחצי איש ברזל כולל התחרות הכי טובה אולי בהיסטוריה של הענף באליפות העולם בדרום אפריקה כשפרודנו "נאלץ" לרוץ 1:06 בכדי לגבור עליהם.

ובאמת החצי תמיד היה סיפור אחר. לספורטאים מהמרחקים הקצרים ("האולימפיים") יש יתרון בחצי על פני אנשי הברזל, כיוון שמבחינה פיזיולוגית מאפייני התחרות דומים יותר לתחרות של שעתיים מאשר לכזאת של 8 שעות.

 ההמצאות החדשות 

אז יש אולימפי, יש חצי, ויש אי ברזל מלא. מה עוד? במהלך השנים התפתחו עוד כמה וכמה מרחקים וסבבים, אבל צריך להודות שלפחות מבחינת נפח משתתפים עד עכשיו הם לא המריאו. החל מסבב האקסטרה-טריאתלון שטח, דרך תחרויות הטריאתלון ברזל-אקסטרים, ועד האולטרמן. גם הניסיון של איגוד הטריאתלון העולמי להיכנס למשחק עם אליפות עולם במרחק ארוך "בינוני" לא ממש צלח. אין מספיק עניין ואין מספיק חשיפה. אין חשיפה אין כסף.

אז אם אין חשיפה ואין כסף בוא נביא מישהו עם כסף מהבית. מישהו שישקיע כי הוא אוהב את הענף ורוצה לראות אותו מתפתח. כריס מקורמיק היה הראשון שפיצח את הנוסחה והרים את סבב הסופר-ליג באמצעות הרבה כסף. תחרות קצרה ושונה בפורמט מלהיב שמצטלם מעולה ועובר מסך בקלות. לפני כשנה בערך, אולי הרבה בזכות הקורונה וההגבלות שהיא הביאה, נוסדו התחרויות במסלולים סגורים בהקפות. למשל במסלול מרוצי המכוניות בדייטונה. מרחק של 100 ק"מ בסך הכל בחלוקה של 2 ק"מ שחייה, 80 ק"מ רכיבה ואז 18 ק"מ ריצה. משהו בסגנון חצי איש ברזל מקוצר טיפה.

צ פ ו | תחרות הסופר-ליג: ראש בראש בין אלכס יי ומרטן ואן ריאל

גביע קולינס שהתקיים לאחרונה לקח את 36 הטריאתלטים המדורגים הכי גבוה בלי קשר לפורמט ולמרחק ספציפי. השקלול התבסס על נוסחת מיקומים שיצרה דרוג כללי עולמי.

אחרי 20 שנות קיבעון וחמישה משחקים אולימפיים, גם איגוד הטריאתלון העולמי בשיתוף הוועד האולימפי החליטו לרענן או לפחות להוסיף מקצה חדש ומלהיב – טריאתלון שליחים מעורב גברים ונשים. מקצה שהתקיים במשחקים האולימפיים בטוקיו והכניס לדעתי המון עניין.

אם גומז ובראונלי התחילו לזגזג בין המרחקים בחלק השני של הקריירה האולימפית שלהם, הרי שגוסטב אידן וכריסטיאן בלומנפלד לא חיכו לשלב הזה. שניהם התחרו באליפות העולם בחצי כבר בשנת 2019 למרות שזאת היתה שנה "טרום אולימפית" ושניהם נתנו הופעה במשחקים האולימפיים בטוקיו בקיץ האחרון כשבלומנפלד זוכה בזהב ואידן מסיים שמיני. ולא רק זה, שניהם מתכננים לעשות תחרות איש ברזל מלא בשבועות הקרובים ולהשתתף באליפות העולם הכפולה בשנה הבאה.

במרחקים הארוכים הסבולת חשובה מהמהירות | צילום: that camera man, ישראמן

לוסי צ'ארלס שסיימה שניה בהוואי שלוש פעמים וזכתה באליפות העולם בחצי לפני מספר שבועות מתכוונת לעשות את הדרך ההפוכה ולהעפיל למשחקים האולימפיים בפעם הראשונה בחייה בפריס 2024. לפני חודשים ספורים היא השתתפה באולימפי בלידס וסיימה חמישית עם ריצה סופר מרשימה. מקורמיק כבר ניסה לעשות את זה בעבר ולא צלח, בוא נראה איך זה יעבוד עבורה.

 האם ואיך זה יגיע גם אלינו 

כפי שכתבתי בפתיח הפירמידה נבנית לפעמים מלמעלה כלפי מטה ויש מצב שהפורמטים והמרחקים החדשים יגיעו בהמשך גם אלינו החובבים. טריאתלון שליחים למשל הוא משהו שאיגודי הטריאתלון ברחבי העולם מתחילים לאמץ גם בתחרויות מקומיות. בתחרות "100 ק"מ מצטבר", במסלול המרוצים בדייטונה היה מקצה נפרד גם לחובבנים. למרות שכטריאתלטים מרביתנו די מקובעים ואנחנו אוהבים את המרחקים והפורמטים הקלאסיים יש משהו מאוד נחמד ומרענן במרחק ופורמט שונה. הוא מנטרל השוואות של זמנים וסאב כזה או סאב אחר. במיוחד אם המסלול או המרחקים משתנים ממהדורה למהדורה.

ליאור זך-מאור | בעלים ומאמן קבוצת הסבולת ZONE3