מעולם לא זינקתי ראשון למרוץ. מעולם לא הגעתי אחרון, אבל ממש אחרון מכולם, במרוץ. ומעולם לא נהניתי מחוויית הריצה כמו במרוץ האחרון מ"הר לעמק". התייצבתי עם הקבוצה הנהדרת שלי עם שחר, עם מקצה ההזנקה הראשון בקלעת נמרוד וסיימתי בשמם אחרון מכל המשתתפים בתמרת שמעל לעמק יזרעאל
מאת:אברהם בורג
אם לסכם את המרוץ בשורה אחת הרי היא לקוחה מיומן הריצות שלי, משורת המסקנות היחידה המיוחסת למרוץ: "לא לשכוח לקצוץ ציפורניים ברגלים". אם זה כל מה שהיה לא בסדר משמע שחוץ מזה הכל היה בסדר. כלומר ממש טוב, משמע מצוין. ובקיצור נפלא ביותר. אבל זה לא הכל.
לפני הזינוק בקלעת נמרוד
מעולם לא השתתפתי, לא בארץ ולא בחו"ל, באירוע ספורט גדול, מושקע, מוצלח, מהנה, מקצועי, מדויק ומושלם כל כך. קשה להחליט מאיפה להתחיל. מהרישום? מהעוגות הביתיות בנקודת הזינוק? מהחיוך של מָש מהפנים של המתנדבים? מהשילוט המתוקתק שברור שכל שלט הוצב באהבה של מי שיודע את נפש הרץ ועיניו העייפות? משיחות הלילה הקטנות של כולנו עם כולם? או מנהרת האושר על פני אלפים רבים אי שם בעמק אור ליום שישי?
יום ולילה של
זה נראה כמו המֶכָּה של הרצים. רצי שבת בבקר עם אנשי ברזל, טריאתלטים לצד אשתו של הבוס מהעבודה. מתבגרי הסיקסטיז עם טישירטים משנות השבעים יחד עם דוגמני היי-טק בביגוד שעוצב ככל הנראה עבור כוכבי מלחמת הכוכבים. כולם היו שם. פדלאות וכישרונות בלי שמץ של יוהרה מכאן ובלי שום רגש נחיתות משם.
באחת התחנות
היינו המקצה הראשון שיצא לדרך. בשבע וחצי דיוק צופר האוויר צפר ושי שלנו זינק לדרך. היו לאורך הדרך קבוצות טובות מאיתנו, אבל לא הייתה קבוצה טובה כמונו. שלש סבתות, סבא אחד (הח"מ), אמהות עובדות, בוגרי חדרי מיון וחדרי ניתוח וְכַלָּה בטרם חופתה. בקבוצה התאומה לנו איש ברזל נהדר, עורכת הדין האנושית שלו יחד עם רופא וטייס, מרתוניסטית מההיי-טק ומלווה מלא שמחת חיים על אופניים.
תא שטח אחרי קו נוף עברו תחת רגלינו. ריחות החליפו ניחוחות, צמחים שינו גוונים, הרים הפכו לגבעות, ועליות היו לירידות ולהפך. היו שעברו אותנו, ואנחנו מצידנו לא חלפנו על פני אף אחד. "אתה לא מתבעס שאתם כל כך איטיים?" שאל אותי איזה אתלט חסון ושרירי. 'מה פתאום', עניתי לו, 'הרי אני נמצא הרבה יותר זמן ממך בתוך החלום', אבל הוא לא שמע כי הוא כבר היה הרחק הלאה מאיץ לתוך החלומות של עצמו.
"הרי אני נמצא הרבה יותר זמן ממך בתוך החלום"
נשארנו אני והחוויאים בשמים, השמש והבוגנוויליה, ארצות בראשית נדירות ומתנדבים קסומים שאין כמותם בכלל. התחנה שלפני אחרונה נסגרה עם צאת הרצה האחרונה שלנו לדרך. והתחנה האחרונה כבר הייתה סגורה ומסוגרת כשנפל בחלקי הכבוד לטפס מעלה לתמרת ומטה אל משטח הסיום. ולרגע לא הפסקנו לשמוח. לרוץ עם חיוך אינפנטילי של תינוק מאושר המגלה בסקרנות את פלאי עצמו ואת קסמי העולם שסביבו. יום ולילה ויום של שכרון חושים.
זאת הריצה, והחברים, והנופים, והאוכל, והחוויות, והעייפות, והדילוגים, והירח המדהים מעל לנופי הגליל, והחום, ומי הירדן הקרים, והזבובים הטורדניים, והפרה העצבנית בין יפעת לתמרת.
הכל ביחד יצר תמהיל משכר שאין כמוהו. אבל זה לא הכל. כל זה לא יכול לקרות בלי חלום גדול של מישהו. קבוצת משוגעים ל"דבר”. וה"דבר" הוא מורכב: ריצות ואנשים, לילות ירח ונופי קדומים, אהבת האדם והטבע. המשוגעים הפכו את החלום לחזון ואת החזון למעשה.
עם האשה והילד בריצת הלילה
אחר כך באו הדייקנות והאהבה והמושג החדש קורם עור וגידים ומשרטט עצמו על מפת המרוצים. ומדבקת M2V – Mountain to valley – כבר מודבקת בגאווה ובסולידריות על יותר ויותר מכוניות, בסוף עונת המרתונים, בליל הירח המלא הראשון שאחרי פסח – צריך לרשום ביומן: מרוץ שליחים מהר לעמק. הוסיפו לכך את ההתנדבות המדהימה, הנדיבה וחמת הלב של ישוב שלם, תמרת, וחברים רבים מישובי הסביבה. מבוגרים שויתרו על ימי עבודה, צעירים שלא הלכו לבלות בסופ"ש והרי לכם חוויה המקפת את כל מנעד הרגשות וההתרגשות.
אבל זה לא הכל. נוצרה כאן נוסחה חדשה. הספורט באופן עקרוני מחולק לשני סוגים: ספורט קבוצתי וספורט אישי. הריצה על פי טיבעה היא אישית. כל אחד ויכולתו כל אחת ושאיפותיה. אנחנו מתחרים זה בזה, ואנחנו מתאמצים גם כנגד עצמנו ומגבלותינו. אבל הכל בתוך המסגרת האישית מאד. רבים מאיתנו אוהבים מרוצים כי זו הזדמנות שאין שנייה לה לפגוש את בני מיננו המוזרים לא פחות מאיתנו. להתרפק לרגע על החיוביות הנהדרת של קהיליית הריצה. ספק אם בכל שנותיי כרץ חוויתי יוצר מעשר מילים רעות וכל השאר אך טוב. המקום הכי טוב להיות בו. הפעם הטוב הזה עלה מדרגה.
אברום ובת זוגו לחיים ולריצה
מדרגה? הטוב עבר עולם ומלואו. היחיד והיחד התחברו. כל אחד מאיתנו רץ את הקטע שלו בעצמו אבל למען הקבוצה. וכל הקבוצה הייתה שם כל הזמן עם היחיד, מעודדת, דוחפת, מזינה ומאזינה.
פרחים ליום ההולדת של יעל
והסיום, הו סיום שכזה. נקודת מפגש של מארגנים ומאורגנים. של רצים ותומכים. שכולה פינוק גדול ועושר עילאי בדרך לסוף שבוע חלומי של מנוחה והנאה. זהו מרוץ שאין בו מנוצחים כלל, הישגים שאי אפשר למדוד אותם ותודות שאין להן שיעור. לחברי לקבוצה (ובראשם יקירתי שחגגה יום הולדת קסום בדרך שאין טובה ממנה), למאמן שמקשיב לכל גיד ושריר – לבני שניאור המיוחד, לכל אלפי הסובבים ובמרכזם לבני תמרת הנפלאים.
על קו הסיום בתמרת
בסופו של דבר חשבתי שהסיום היה ממש פואטי. קילומטר אחרי בית הקברות. כמו לומר לנו: יש חיים נפלאים אחרי. למשל הציפייה לשנה הבאה. שבה אין לי ספק יקרה המוזר מכל. השנה היה מושלם ובשנה הבאה זה אפילו ישתפר.
ותודה לכל החברים השותפים
הבלוג של בורג בשוונג– אדם בתוך עצמו הוא רץ
אברום בורג. רץ, רוכב, רץ, רוכב, רץ, רוכב…
