מאת:אור

לפני שבוע בסוף עוד אימון שכלל שחייה מצד לצד על הצד העזתי לשאול את המאמן את השאלה המטרידה ביותר "מתי אני ממש אתחיל לשחות, עם הידיים והכל?", והוא הפטיר כלאחר יד "בשבוע הבא". הופתעתי. על פי חישובי הקדשנו עד עתה שישה שיעורים להקנות לי את עיקרי הציפה ותנועת הרגליים. יתרה מזאת, את השבועות האחרונים העברתי בעיקר בציפה על גבי, שכן קשה ללמוד לצוף על הצד כשהפנים בתוך המים, העניין הבעייתי הזה של הנשימה וכו'. אי לכך חישבתי ומצאתי שצפויים לי לפחות עוד שישה שיעורים של הקניית הרגלי ציפה על הבטן ולמידת תנועת הידיים.

לשיעור השבוע הגעתי חשדן וספקן. ראוי לציין שמדובר פחות או יותר במצבי הנפשי הטבעי ולאו דווקא בתגובה ייחודית. נעלתי סנפירי ועמדתי להיכנס לבריכה כאשר המאמן עצר אותי ואמר "קודם כל מתרגלים על יבש". נשען על גדר נמוכה, המאמן שילון רוכן, שולח שתי ידיו לפנים ומדגים את תנועת החתירה. "התנועה מתחילה מהאגן לא מהכתף". אני מבין שזה קשור לשחייה על הצד. הוא ממשיך: "היד מתחת לגוף, לא לצדדים, כאילו היא גורפת כדור גדול" אני מדמיין את כדורי הפיזיוטרפיה של ימי ילדותי ואני עדיין מצליח לעקוב. "המרפק מוביל את היד" פה הוא כבר מתחיל לאבד אותי. המבוכה מקשה עלי להתרכז, לעמוד מחוץ לבריכה ולעשות תנועות של שחייה באוויר אינו מהדברים שגורמים לך להרגיש בטחון. אני מנסה לבצע את ההוראות מהזיכרון ונכשל, הוא חוזר ומדגים ואני מצליח לחקות את ההדגמה שלו. הוא מפסיק להדגים, אני שוב לא מצליח. "טוב" הוא מסכם, "תחזור על זה בהמשך השבוע". בהמשך השבוע אגלה שאינני זוכר מה בדיוק היו ההוראות. יש לי תחושה שמקור הקושי אינו דווקא בגודלו המוגבל של הזיכרון שלי, נדמה שאם המאמן היה מחלק הוראות הכנה לעוגה מורכבת, הזיכרון שלי היה נאחז בהן ברעבתנות. הפסיכואנליטיקאים קוראים לזה הדחקה, אותו מנגנון שדואג לנתק מהמודעות שלנו זיכרונות מעוררי חרדה. הצורך לבצע תנועות שחייה מחוץ למים בפני קהל המתרחצים בהחלט עומד בקטגוריה הזאת.

נכנסים למים, זהו רגע האמת, "עכשיו תעשה את התנועות האלה במים". אני מתחיל על הבטן, ידי שלוחות קדימה, האגן מסתובב לצד כפי שכבר עשה בעבר, יד אחת נשארת על המים השנייה מתקמרת, חולפת מתחת לגוף עד שהיא מסיימת את התנועה בצד הגוף שזה עתה עלה מהמים. גופי נמצא עכשיו על הצד, אני נושם נשימה עמוקה. עכשיו היד צריכה לחזור למקומה לפני הראש, בהתאם להוראות המאמן הבוהן מובילה את היד לאורך צד הגוף, חזרה לתנוחת חץ. תנועת החתירה הראשונה שלי הושלמה בהצלחה. יש כמובן הרבה מקום לשיפור, מה גם שככל הנראה שחיית חתירה אינה מסתכמת בתנועה אחת בודדת ולאחריה כחצי דקת מנוחה בציפה עד התנועה הבאה, ובכל זאת הרגע הזה מצטרף לאותם רגעים בהם הפוטנציאל שלי שעד אותו רגע היה חשוף רק בפני המאמן נחשף גם בפני. באימוני הריצה היה קל לחלוק רגעים אלה עם אחרים, מכיוון שהם היו הרבה יותר מוחשיים. יכולתי להציג את השעון לראווה כאשר ירדתי מתחת לזמן מסויים שהקצבתי לי, או לדווח באופן מדוייק על קילומטרים רבים כאשר גמעתי מרחק שלא האמנתי שאוכל לו. בשחייה רגעי ההתקדמות הללו לא חד משמעיים, לא תמיד ברור לי אם אכן אני שולט עכשיו בתנועה או שהיה זה רק תיאום מיקרי שהוביל את הגוף שלי לביצוע נכון, רגע אחד אני מתקדם באלגנטיות וברגע הבא אחריו אני מתחיל לשקוע. אני מוצא שקשה יותר לחלוק את הרגעים האלה עם אחרים, אין להישגים הקטנים הללו גודל או מידה מוסכמת בה הם מתבטאים. לכך נוספת חמקמקותו של ההישג, רק אימון אחד בשבוע אני תחת עיניו המשגיחות של המאמן, בשאר הזמן אני לבדי, חוזר על התנועות אבל גם משנה אותן קצת, מתרחק שלא בכוונה מהמקור. ואז מגיע שוב המפגש השבועי המאמן, כמו שעון שחוזר אל השען לכיוונון, אחרי שמחוגיו שוב סטו מהזמן האמיתי.

סטטוס נוכחי בשבוע השמיני: חתירה- צף, שולט בתנועת רגליים, מסתובב דרך האגן.
הישג השבוע- שילוב ראשוני בין תנועת הגוף ותנועת הידיים. שחיית גב- צף, שולט בתנועת הרגליים.

תגובות לטור של אור, ניתן להעביר לו ישירות למייל:

[email protected]
, או למערכת שוונג באמצעות

עמוד צור קשר.