מאת:אור
אני לא זוכר בדיוק בן כמה הייתי כשגיליתי שאין לי חוש קצב. יתכן שזה היה בשיעורי המוסיקה בכיתה ב' כשהמורה ביקשה שנניע את העיפרון שלנו בקצב המוסיקה, כמעין שרביט מנצחים, והעיפרון שלי נע בחוסר ביטחון. קיוויתי שיתרחש נס והתנועה המקרית שלו תתאים לאותו מושג מעורפל שהמורה קראה לו "הקצב של המוסיקה" ומידי פעם שלחתי מבט לצדדים מנסה להעתיק את הקצב של זה שיושב לצידי. גם מסיבות הריקודים מכיתה ד' ואילך, וב"ואילך" אני מתכוון עד שנות העשרים של חיי, לא תרמו להבנה שלי. ניסיתי להקשיב למוסיקה, לקרוא בתוכה את ההוראות החבויות לתזמון הנכון של צעדי הריקוד, אך בהצלחה מועטה ביותר. זה נמשך עד שפגשתי את אהובתי, שהסבירה לי שמה שאני עושה נקרא לרקוד, ואני רק צריך להשלים עם העובדה שהתאמה לקצב איננה חלק ממושג הריקוד האישי שלי.
בשבועות האחרונים הקצב חוזר לחיי. בשלב הנוכחי של האימונים, אחרי שנדמה שלמדתי את התנועות הבסיסיות, התזמון שלהן הפך לנושא מרכזי. אני מנסה להניע את הידיים בקצב הנכון, כך שיבצעו ביניהן מירוץ שליחים שהאחת יוצאת לדרכה בדיוק ברגע הנכון כשהשנייה כמעט סיימה את תנועתה אך טרם נעצרה לחלוטין. מחפש את המהירות המתאימה, זאת שהיא מהירה מספיק כדי שהתנופה תשמר אך לא מהר מידי כדי שלא אתבלבל. מהירות תנועת הידיים אמורה לייצר רצף של תנועה ומעין תנופה, שכרגע אני מחפה עליה במאמץ מוגבר ומעייף, בבחינת "מה שלא הולך בכח ילך עם עוד יותר כח וגם אז בקושי".
על מנת לקבל אומדן לקצב הבסיסי בו אני שוחה, המאמן ביקש שאספור את התנועות לאורך בריכה אחת. נדמה שאפשר היה לצפות שספירת תנועות שחייה לא תהיה מעל יכולתו של אדם בן שלושים ושתיים ובעל השכלה אקדמית. אפשר אך לא כדאי. "ארבע עשרה" אמרתי למאמן כשהגעתי לקצה הבריכה "שמונה עשרה" השיב המאמן. אני נוטה להאמין שההערכה שלו היתה הנכונה מבין השתיים שכן במהלך השחייה שמתי לב שלא ניחנתי ביכולת של ספירה תוך כדי שחייה והמספר שהפקתי היה ניחוש מלומד בלבד. בפעם הבאה ישר אמרתי "שמונה עשרה" בסוף הבריכה, המאמן שילון אמר "שש עשרה", מסתבר שהוא שוב ספר וזה לא תמיד אותו מספר.
"אין לי חוש לקצב" שיתפתי אותי באמת המרה. הוא חשב לרגע ושלף חפץ עגול, בקוטר של מטבע של חצי שקל. "תיקח את זה, זה יתן לך קצב". הדבר הזה שהיה בידו של המאמן היה גדול מרוב הטבליות שיצא לי לבלוע, וגם מעט יותר עבה. הוא גם היה עשוי מפלסטיק כחול, עם כפתורים קטנים, כך שהמראה הכללי לא היה מעורר תיאבון אבל מצד שני כבר אכלתי דברים מוזרים יותר וזה עוד אמור לתת לי את הקצב שכל כך חסר לי. המאמן, שראה את פי נפער, מיהר לספק הכוונה, "לא לבלוע, לשים מתחת לכובע ליד האוזן". אם כן, מדובר בתרופה מהסוג שמשתחרר לאט דרך העור. רווח לי.
תחבתי את האלמנט העגול מתחת לכובע וציפיתי לשינוי בתחושת הקצב שלי. להפתעתי, במקום שינוי בחוויית הקצב, הדבר העגול עשה "ביפ…ביפ…ביפ". מבט שואל שהופנה לעבר המאמן נענה בתשובה "זה מטרונום, נסה לשחות לפי הקצב שלו". ניסיתי. הדיקטטור העגול הקטן המשיך לצייץ, ואני ניסיתי להתחיל את התנועה יחד איתו ולהגיע איתו לתנועה הבאה. זה התחיל קשה, הקצב של הדיקטטור העגול היה מהיר מאוד, וגם מבלבל. למה הוא מתכוון ב"ביפ" תהיתי, האם זהו סוף התנועה, או שאולי חצי תנועה, והאם משך ה"ביפ" עצמו הוא רגע המנוחה בין התנועות. לקראת סוף הבריכה הראשונה שלנו יחד, ניכר שיפור, כשגיליתי שאם אני מתאמץ ממש חזק אני מצליח להתעלם מהצפצוף המעצבן של העגלגל. בסוף הבריכה חיכה המאמן, הושטתי לו את החבר העגול והתלוננתי על חוצפתו לצפצף במהירות בלתי נסבלת. המאמן לקח את העגול בידיו בעדינות והביט בו במבט אוהב, "הוא דווקא ריחם עליך" אמר לי תוך שהוא מסתכל על צג המהירות, "שחיינים מנוסים היו עושים את הבריכה הזאת עם מספר תנועות לפחות כפול".
סטטוס נוכחי בשבוע הארבעה עשר: שוחה חתירה, צף, מסתובב וגורף, יודע את התנועות אבל מבצע בקצב איטי אך בלתי קבוע ובמאמץ רב מידי.
תגובות לטור של אור, ניתן להעביר לו ישירות למייל:
[email protected]
, או למערכת שוונג באמצעות
עמוד צור קשר.
