מאת:אור

למידה של ידע חדש נדמית הרבה פעמים כתהליך בעל כיווניות ברורה, בהתחלה אתה לא יודע כלום, אחר כך אתה יודע מעט, אחר כך יותר ובסוף אתה ממש יודע. למרבה הצער הדימוי הזה של הלמידה כתהליך בו נבנה הידע בצורה מאורגנת, רחוק מחוויית הלמידה הנוכחית שלי בבריכה. בהתחלה לא ידעתי כלום, עד כאן לכאורה הכל בסדר. למעשה כבר כאן מתחיל הקושי, זה לא שלא ידעתי כלום אלא גרוע מזה, הייתי צריך להיפטר מאותם רעיונות שהיו בראשי לגבי שחיית חתירה שהיו לא רלבנטיים ומזיקים, בדומה לרעיון ששלט בבית הספר לאדריכלות של הבאוהאוס, בו הוקדשה שנת הלימודים הראשונה להרס הידע הקיים של התלמיד, מתוך הנחה שרק אחרי שינוקה השטח משרידיו המיותרים של ידע קודם ניתן יהיה להתחיל ללמוד באמת.
אחר כך החלה ההתקדמות, ניצני הידיעה, ציפה על הבטן ועל הגב, תנועת רגליים, והעובדה שהחבל שמתוח מעל הבריכה מסמן כי קיר הבריכה קרוב. עובדה רבת ערך שלעיתים אף מנעה ממני להטיח את ראשי באריחי החרסינה.

על השכבה הראשונית של הידע נוצקה שכבה חדשה. התקדמתי לשחייה על הגב בזווית צידית, ואחר כך להסתובבות מצד לצד דרך הגב. בשלב זה התחיל להיחשף טבעו ההפכפך של תהליך הלמידה הנוכחי. בשבוע שאחרי, במקום שיתווסף נדבך נוסף, חלה דווקא נסיגה, לא הצלחתי לשחות על הצד, וויתרתי על לנסות להסתובב. עוד שבוע עבר ושוב הצלחתי לשחות על הצד וגם להסתובב מהגב, ונוספה הושטת ידיים לפנים, ותנועת הגריפה של המים. נראה היה לי שיש לי כבר בסיס של ידע, וחשתי כי אני קרוב לאמר שאני יודע לשחות חתירה. בשבוע הבא, יכולותי כמובן צללו, לא הצלחתי להסתובב מצד לצד, והזרועות יצאו משליטה, למרות שכל מה שציפיתי מהן היה לנוע ממתיחה לפנים למתיחה לאחור, על תנועת הגריפה של המים לא היה בכלל מה לדבר. שוב לא ידעתי כמעט כלום. בשבוע שאחרי שוב שיפור משמעותי, ואחריו עוד נפילה וכך הלאה.

התיאור המבולבל הזה מציג מצב מבלבל, בו אורכה של הדרך בה אני צועד משתנה משבוע לשבוע. לפעמים נדמה שרוב הלימוד כבר מאחורי, ועוד רגע אני מצטרף לאימונים הקבוצתיים בים, אליהם אני נושא עיניי בציפייה מהולה בחשש. שבוע מאוחר יותר מסתבר שהחשש מהים היה בבחינת צרות של עשירים בעוד אני לא עומד לעזוב בקרוב את גבולות הבריכה.
חוסר היציבות במפלס הידע שלי גורר אחריו גם תנודתיות של מצב הרוח והדימוי העצמי. מחוויה של סיפוק וערך בסופו של אימון טוב לצניחה של הביטחון העצמי, ותחושה שראשי מתנגש שוב בכיפת הזכוכית של הקואורדנציה הלקוייה שלי. מחזוריות מטרידה בין תחושת מסוגלות והישג למוגבלות וחוסר תקווה, דג אבו נפחא שנע בתדירות שבועית ממצב הצימוק שלו למצב הבלון וחוזר חלילה.
נראה שהטלטלה שאני חווה נובעת מכך ששני יסודות הפכו לתלויים זה בזה. האחד הוא ההתקדמות הספורטיבית והשני הוא ההערכה העצמית. בהסתכלי בדיעבד בתקופת אימוני הריצה לקראת המרתון, ובהסתכלות זאת מעורבת כנראה גם מידה לא מועטה של נוסטלגיה, נדמה לי שתלות זאת היתה לרוב מתגמלת, שכן ההתקדמות הספורטיבית היתה עקבית ויציבה והערך העצמי יכול היה להישען עליה בביטחון שהלך וגבר ככל שהתקדמתי באימונים. בניגוד לכך, אופייה ההפכפך של ההתקדמות בבריכה, גורם לכך שהתלות ההדדית, הופכת למעין שיגעון בשניים, רצף של עליות ונפילות שמתיש את שני בני הזוג.
לפני ימים מספר, בתום אימון בבריכה בו התקשיתי מאוד בביצוע סיבוב מצד אל צד דרך הבטן, ניגשתי אל המאמן שילון ובמקום לנסות לפתור איתו את הקושי שלי לבצע את התנועה, פתחתי בקובלנה על כך שהאימון לא סייע בבניית הביטחון העצמי שלי, וכי למעשה הוא רק פגע בו. למחרת התקיים אימון ריצה, שכותרתו היתה חידוד הטכניקה ורובו היה דילוגים וקפיצות מורכבות, מהסוג שמחדד את תחושת חוסר היכולת שלי. בסוף האימון שוב מצאתי שהקושי הגופני התרגם לו מייד לקושי נפשי, ולתחושה כי האימון לא השיג את מטרתו שכן אינני יוצא ממנו בוטח משנכנסתי.

בדרך הביתה, מספיג את זיעתי במושבי המכונית, שתי התחושות, זאת מאימון השחייה וזאת מאימון הריצה התלכדו, ושאלה אחת התבהרה: האם אני לומד לשחות כדי לדעת לשחות או שמא השחייה, כמו הריצה לפניה, היא רק ניסיון מתוחכם לשמר ולהגדיל את תחושת הערך העצמי שלי?.

סטטוס נוכחי בשבוע התשיעי: חתירה- צף, שולט בתנועת רגליים, מסתובב דרך האגן מעל פני המים ומתחת, בשילוב הנעת הזרועות. הישג השבוע- מתחיל לגרוף מים בידיים.

תגובות לטור של אור, ניתן להעביר לו ישירות למייל:

[email protected]
, או למערכת שוונג באמצעות

עמוד צור קשר.