מאת:אור

שבת בבוקר. אני מתעורר בבסיס החיפאי, תחנת הזינוק שנקבעה ליציאה לעבר הכנרת. אנחנו שלושה, אהובתי שמתמחה בשחיית חזה, אשת אביה המתמחה בשחייה במפרץ חיפה, ואני שמתמחה בלהתלונן על
קשיי בשחיית חתירה. קבענו לצאת לדרך בשש בבוקר. בשש וחצי עדיין שתיתי את הקפה. לאט מאוד שתיתי, לקח לי בערך עשרים דקות לסיים אותו, והיה מדובר באספרסו קצר. בלילה שלפני הקצתי עשרות פעמים, היו לי חלומות טרופים על שיטוט במרכז קניות מוצף במים, כשהמאמן עומד על אי באמצע שדרת החנויות ומנסה לשכנע אותי לשדרג את הטלפון סלולארי שלי למסלול המהיר.

בדרך מחיפה התבוננתי לצדדים, מסמן לי בראש כל מסעדה ומכביר מילים אל יושבות המכונית על הארוחה שאני מתכנן, עד שאהובתי הזכירה לי שקודם אני עוד צריך לשחות את המרחק, אז השתתקתי. מתקרבים לכנרת, חוצים את טבריה וממשיכים לעבר חוף צמח שם מתחיל הפקק. יש מן כיכר כזאת ובה צריך לפנות לתוך החנייה, אני מתבלבל מהצפיפות, ואולי מהחרדה, וממשיך קדימה. השלטים מצביעים באופן מרגיע לתל אביב, וחברי לנסיעה מזכירים שטרם צלחנו ונראה שאאלץ לפנות לאחור.

במגרש ההרשמה נתקלים בשכן. הוא הקים שם דוכן של מזרונים מתנפחים מעורות עיזים "אז מה אם זה לא צף" מסביר השכן את יתרונות המוצר "זה גם כמעט לא מגרד". אני מקבל צמיד כתום, אני רואה אנשים עם צמיד כחול ועם צמיד צהוב, הבחורה בהרשמה מסבירה שזה לא משנה, אני נשאר מוטרד כשאני נדחף הלאה על ידי המון הצולחים לעבר האוטובוס המוביל לנקודת הזינוק. באוטובוס עומד לידי בחור עם צמיד תכלת שבוהה בצמיד שלי ושואל למה יש לי צמיד כתום "למה זה מטריד אותך?" אני שואל באדישות מופתע מהאובססיביות וחוסר הגמישות שאנשים יכולים לגלות.
יורדים מהאוטובוס, כבר רואים את החוף, אני מרגיש את הלב דופק, מסביב המון אדם, החל בילדים בני שלוש וכלה בצעירים ברוחם, שהשתתפו במחאות ארגוני איכות הסביבה נגד הקמת תחנת הכח בנהריים. בדרך אל המים ניגשת מכרה לעודד, "אומרים שזה אחד וחצי קילומטר, אבל זה בעצם הרבה יותר קרוב לשניים." היא מרגיעה.

אני נכנס למים. בהתחלה הולכים, זה דווקא החלק הטוב. שלושים הסנטימטרים שמפרידים ביני לבין אהובתי מבחינת גובה מקנים לי עוד ארבעה צעדים מנחמים במים לפני שאני מוכרח לעבור למצב מאוזן ולשחות.
זהו הרגע אליו התאמנתי. אני מפורש את עצמי על המים, ארוך ככל שניתן, ומנסה להרגיש את המים נושאים אותי. אני מעלה בעיני רוחי את דמותו של המאמן, וחוזר איתו על דברי הקודש ששיננו בכל השבועות הקודמים בבריכה. תהיה ארוך, תתקדם על הצד, ידיים צמודות לגוף, רגליים צמודות אחת לשנייה, ראש בתוך המים, נשימה כל שתי תנועות. איני מתקדם מהר, אני מתקדם די לאט, מפגר אחרי אהובתי שוחת החזה, ואשת אביה שחיינית המפרץ, אך מתקדם. מידי פעם הן מביטות לאחור לוודא שעדיין לא טבעתי, הדאגה שלהן מכעיסה אותי, אני נוזף בהן על כך שהן מערערות את הביטחון שלי. עכשיו הן יביטו לאחור רק כשלא אשים לב. מידי פעם כשאני בכל זאת קולט את המבט שלהן אני מרים יד לשלום, בו זמנית אני חושש שהיד נראית כידו של טובע רגע לפני ששקע לחלוטין למצולות. אחרי כמה דקות אני פותח במשא ומתן עם הדמות הוירטואלית של המאמן, אני ממשיך עם הארוך והידיים, אבל נשמה כל תנועה אחת. המאמן לא נראה מרוצה אבל נאלץ לקבל את הפשרה, אחרי הכל אמנם הוא זה שדמיין אותי צולח, אבל כרגע הוא המדומיין.
סירות המנוחה שפוזרו לאורך הדרך מלאות, בין מוות בטביעה למוות מדריסה בצפיפות ההמון, אני מעדיף את הראשון. אני ממשיך לחתור, פתאום מתחילים כאבים מוכרים בשרירי הרגליים, אלה המבשרים כי בעוד כשלושים שניות יתפסו השרירים והבעת כאב תתפשט על פני. אני מספיק לתהות מדוע דווקא הרגליים נתפסות, דווקא הן שכמעט לא זזו וכל שהיה מוטל עליהן הוא להשתרך מאחור צמודות, ואז מכה בי הכאב. אני מתכווץ במים, שוכח לצוף ומגלה שהם עמוקים למדי. אני מפרפר ברגליים, עובר לציפה על הגב בתקווה שהמנוחה תקל, ואז חוזר לשחות חתירה, שאנן הרבה פחות.
זאת אינה חתירה יפה, אך היא גם אינה חתירה נואשת. הוויתורים מתחילים להצטבר, התנועות קצת פחות ארוכות, והידיים לפעמים צמודות לגופי ולפעמים לגופם של שחיינים אחרים, זאת לא החתירה שלמדתי אבל זאת החתירה שאני מסוגל לה ברגע זה. זאת היא חתירה של אדם שהשלים עם העובדה שהחתירה היא כל מה שעומד לרשותו. אחרי כל מקבץ שנדמה ממושך של תנועות חתירה אני מסתובב לאחור כדי לראות עד כמה התרחקתי מהמצוף האחרון, ולרוב מגלה שלא התרחקתי. ילדים בני שלוש חולפים לידי כמו דולפינים ליד פרה שנפלה למים אבל אני ממשיך. בחתירה ורק בחתירה, החוף מתקרב באיטיות מעצבנת, ואז אפשר שוב לעמוד ואני חוזר ללכת.

בשבוע הבא ב"מהירות האור" על סוף של ריצה וסוף של שחיה או בלי זיעה אבל עם חיוך

תגובות לטור של אור, ניתן להעביר לו ישירות למייל:

[email protected]
, או למערכת שוונג באמצעות

עמוד צור קשר.