מאת:אור

הספורט, כפי שהמאמן הבהיר לי לא אחת, הוא ביסודו פעילות אינדיבידואלית, אתה אמור לבצע אותו באופן הטוב ביותר שאתה יכול ללא תלות בתנאים החברתיים בהם אתה נתון באותו רגע ובכלל. עם זאת לעיתים, כמו במקרה שלי, הספורט אמור להשתלב בתוך מערכת זוגית שהיתה שם לפניו. מסתבר שישנם כמה אופנים בהם הספורט כפעילות יומיומית יכול להשתלב, או לא להשתלב בתוך המערכת הזוגית. יש את הזוגות שעושים את הספורט שלהם ביחד, לעיתים באותו תחום וזמן, ולעיתים הם עושים סוגי ספורט שונים בשעות נפרדות, נדמה שלצורך לגדל ילדים במקביל יש לעיתים תפקיד בבחירה הזאת. בחלק מהזוגות האלה ההחלטה לפנות מקום לספורט בחיים היתה משותפת, ובמקרים אחרים, אחד התחיל והשני, או השנייה, הצטרף אליו.
יש את קבוצת הזוגות בהם השני אינו מצטרף. אך גם קבוצה זאת אינה הומוגנית. יש בה את אלה שהשני תומך בבן זוגו, מעודד אותו להחזיק בתיק הספורט, להתאמן ולהשתתף, אך יש גם את הזוגות בהם בן או בת הזוג הלא ספורטאי מזעיף פניו, לעיתים קרובות בצדק, אל בן הזוג הספורטאי. הספורטאי נתפס אז כמי שמצא לעצמו תירוץ להשתמט מחובות היומיום, ולכן כאשר הוא מספר בהתלהבות על העליות שגמא ביערות בשעת בוקר בשבת ומצפה להתפעלות, יזכה דווקא בהרמת גבה המבהירה שמי שראוי כאן להערכה הוא זה שנשאר בבית, הכין ארוחת בוקר והוציא את הכלב, ולא זה שעסוק בגילו המתקדם והבלתי מתאים במילוי חסכים מילדותו.

בשנה וחצי בה עברתי ממצב ישיבה לריצת מרתון הסתמנה בת זוגי כשייכת לקבוצה התומכת אך הבלתי משתתפת. היא היתה לידי כשהשכן דפק על הדלת בפעם הראשונה. היא עודדה אותי לקום בבקרים קרים בחורף כשאני הכרזתי ש"זהו, הפעם אני לא קם" והיא היתה איתי במרתון, כשתלתליה קיפצו בתמיכה בתוך ההמון הצרפתי. איתי, אבל תמיד מהצד. תומכת, מאפשרת ועוקבת, אבל מהצד.
לעיתים באימוני פגשתי בזוגות מהסוג הראשון, אלה שעושים את זה ביחד, אלה לרוב ניבאו כי במהרה בימינו אהובתי תצטרף אלי, אך אני ידעתי שהמקרה שלנו שונה, ולא ניסיתי לשנות זאת. הרביתי לדבר באזנייה על נפלאות הריצה, וב"הרביתי" אני מתכוון ל"שעממתי עד מוות".
לפעמים הייתי מעלה כמעין פנטזיה מופרכת את האפשרות שתצטרף אלי לריצה והיא נהגה לאמר שאם הייתי שוחה זה היה אחרת, שלשחייה היא היתה מצטרפת אבל ריצה זה לא בשבילה. אני חייב להודות שלא תמיד האמנתי, חשבתי שזה סוג של תירוץ, ואולי העדפתי לחשוב כך, ולהישאר היחיד משנינו שעושה ספורט, שומר על המרחב פרטי שלי בחיים שהרוב בהם הוא ביחד.

לא האמנתי לה וטעיתי. מאז שהתחלתי לשחות היא איתי במים, שלוש פעמים בשבוע בעשר בלילה או בשש וחצי בבוקר אנו עושים את דרכנו יחד לבריכת האוניברסיטה. מתפצלים כל אחד למלתחה התואמת את מינו. נפגשים שוב בחוץ, לרגע קצר, עונדים את המשקפות, היא בכובע ליקרה אדום, אני בקסדת הסיליקון הכסופה. ביחד אבל גם לבד כל אחד במסלולו, אני מבצע את הוראותיו של המאמן בניסיון לשחות חתירה, והיא בתנועות החזה שזכורות לה מילדותה.

העובדה שהיא מוכנה לשחות אך לא לרוץ מחדדת עבורי, כמי שמשתדל לעשות את שתיהן, את ההבדלים בין השתיים. הריצה היא מאוד ספורט, יש בה את הזיעה האופיינית לספורט, את התחרותיות והאגרסיביות שגם אם היא סמויה יותר מאשר באיגרוף היא עדיין שם במאבק המתמיד. השחייה אינה כזאת. הזיעה, אם היא בכלל קיימת, נמהלת במים באופן לא מורגש, התחרותיות של הרץ ששוחה הלוך-חזור פחות מורגשת, והתנועה בבריכה נדמית פחות כמאבק ויותר כסוג של שיתוף פעולה עם המים.

לא מעט לבטים יש לי לגבי השחייה, וברוב הפעמים כשאני משווה אותה לריצה אני חש כי השנייה מתאימה לי מהראשונה, אבל דבר אחד לא ניתן לקחת מהשחייה, וזה את האפשרות לעשות את הדברים ביחד. זה לא שחסרים דברים שאנחנו עושים יחד, להפך, לא אחת נדמה שנטייתנו לסימביוזה מסכנת את הקשרים החברתיים המעטים שעוד נותרו לנו. ובכל זאת יתכן שחלק מהחשיבות שאני מוצא ב"יחד" של הבריכה הוא בהיותו יחד שיש בו הרבה מקום ללבד. אותו בידוד שהמים כופים עלינו, המחוזק גם על ידי ההפרדה שיוצרים המסלולים, הוא משהו שהיום בדיעבד אני מבין שחסר לנו. התברר לי, שלמרות שאנחנו גרים בדירה תל-אביבית לא גדולה, היה בה מקום לבריכה.

סטטוס נוכחי בשבוע האחד עשר (שכלל חופשה במלון ללא בריכה): חתירה- צף, שולט בתנועת רגליים, מסתובב דרך האגן מעל פני המים ומתחת, בשילוב הנעת הזרועות בתנועת גריפה. עדיין מתקשה לנשום מבלי להוציא את כל הראש מהמים.

תגובות לטור של אור, ניתן להעביר לו ישירות למייל:

[email protected]
, או למערכת שוונג באמצעות

עמוד צור קשר.