מאת:אור

המאמן עמד על שפת הבריכה מתבונן במאבקי נטול הסנפירים במימיה. כשהגעתי לדופן פנה אלי ואמר "יש לי שתי בשורות. הראשונה היא שאתה עומד לצלוח את הכינרת והשנייה היא שמחר אתה מצטרף לאימון של הקבוצה בים". שאלת מוכנותי בזמן לצליחת הכנרת התנודדה מעלינו כחרב מתהפכת זה מספר שבועות. אמנם בטרם התחיל פרויקט ההסבה שלי מאדם לדג, המטרה הוגדרה מראש כצליחת הכנרת אך נדמה שהשבועות שחלפו אילצו אפילו את המאמן האופטימי להתמודד עם האפשרות שיש אנשים שמוטב להם להישאר על היבשה. בנימה מתגרה שאלתי "צליחה לאיזה מרחק?", והמאמן השיב "קילומטר וחצי, למה?". ה"למה?" נועד להזכיר לי שהוא אמנם אופטימי אך איננו חסר בוחן מציאות, והעובדה שטרם הצלחתי לעבור בשחייה רציפה מרחק הגדול מחמישים מטרים, יש בה כדי להעיד שצליחה למרחק של שלושה וחצי קילומטר היא אתגר שמוטב לדחות להמשך. "והקבוצה בים?" המשכתי, "מחר ברבע לשש, ואל תאחר" שלל המאמן את אופציית ההתנגדות החביבה עלי. כמו פסיכואנליטקאים מנוסים גם המאמן יודע שהאיחור היא דרכו של האדם שלא רוצה להראות תוקפני, לבטא את תוקפנותו כלפי המסגרת.

ברבע לשש הייתי בים בבגד ים וחולצה מוקף בחברי לקבוצת אימוני הריצה, שהיו הפעם בבגדי ים. ברגע הראשון תהיתי מה גורם לכל אותם גברים ונשים להופיע בלבוש מינימלי כל כך, רחש גלי הים לחש לי את התשובה, הם באו לשחות. ברגע הראשון היססתי עם פולחן הורדת החולצה, בבריכה כשכולם זרים זה דבר אחד אבל ליד אנשים שמכירים אותי, זה כבר סיפור אחר לגמרי. אמנם התרגלתי להסיר את חולצתי בחברתו של המאמן, אבל הוא הרי משול לרופא, ומהם אין זה מקובל להתבייש. אחר כך ניחמה אותי העובדה שעם כובע הים לראשי המסתיר את שערי הפרוע אין סיכוי שמישהו מהחברים יזהה אותי, אך הברכות שהרעיפו עלי לרגל האימון הראשון שלי בים, פוגגו נחמה זאת במהירות.

נכנסנו למים. ההתחלה נראתה מבטיחה, מסתבר שבים הולכים, ולא שוחים. אחר כך המים הפכו עמוקים יותר, והתברר שגם בים שוחים, הפתעה. המאמן הציב במים שני ג'ריקנים צהובים ריקים, וחברי התחילו לשחות מאחד לשני, בעוד אני מקיף בסיבובים את הראשון, זה שהמאמן אוחז בו, בעודי מנסה לנהל איתו שיחה על התרשמותי ממי הים, סגולות הציפה שלהם, ומזג האוויר הצפוי היום. "תשחה" הזכיר לי המאמן את מטרת ביקורי. התחלתי לשחות, תוך שאני מתבונן לקרקעית מוודא שאין מתחתי שום דג בעל זנב חשמלי או כריש שטרם עבר לצמחונות. "טראאאח" חטפתי מהלומה, מיהרתי לעצור במקומי, מחפש את זה שחבט. אך החובט המשיך במסעו לעבר החוף שם התפרק לקצף לבנבן. הפתעה נוספת, בים יש גלים, והם לא נחמדים. התגברתי והמשכתי בשחייה עד שהגעתי לג'ריקן הצהוב בקצה השני. מעודד מהצלחתי, ציפיתי לתשואות. אך אלה איחרו לבוא. שאר בני הקבוצה פשוט שחו להם מצד לצד ואחר כך לאורך טוואי ריבועי, כאילו הדבר הטבעי ביותר לאדם לעשות הוא לשחות. שחיתי חזרה לעבר המאמן, "הגלים" סיננתי בטינה, "הגלים" השיב המאמן בערגה, "כמה חבל שהשארתי את הגלשן בבית" השלים את הפנטזיה הזוגית שלו לגבי אויבי המושבעים.

אחרי כארבעים דקות בהם הצלחתי לא לטבוע, ולגרום למאמן צער ברמה בינונית בלבד כשצפה בי שוחה, יצאתי מהמים. תחת המקלחת על החוף פגשתי את ידידי ד"ר רון. מיהרתי לחלוק איתו את חששותי, בתקווה שינחם אותי, שיגיד שתמיד קשה פעם ראשונה בים, שינבא שבעתיד יהיה טוב יותר, אך הוא דווקא בחר להטיח בי את המציאות המרה. "התחלתי לשחות בגיל צעיר" אמר לי רון בנימה של יורד ים וותיק, "ולכן היום אני מצליח לא רע באימוני השחייה, אך דברים שלא למדתי בגיל צעיר כמו גלגול בקצה הבריכה, אינני יכול ללמוד, ככה זה עם שחייה מה שלא למדת כילד לא תוכל ללמוד כלל", תוכן דבריו המדאיג גרם לי לצפות שעכשיו הוא יגיד גם משהו מעודד, ורון המשיך "גם רזית מאוד" לרגע שמחתי על המחמאה, אבל אז הוסיף במבט מודאג "אתה בטוח שהכל בסדר איתך?". "כן, הכל בסדר" מלמלתי לעברו, ובתוכי לא הייתי בטוח בכך כלל.

בהמשך השבוע אילצתי את עצמי לשחות בלי סנפירים בבריכה, מקצה לקצה, בלי לחשוב על שאלות מטרידות כמו מה יהיה בצליחת הכנרת או באימונים נוספים בים, כשחמישים מטר בבריכה מהווים עבורי אתגר כל כך גדול.
באימון האחרון של השבוע זה קרה. שחיתי. הגעתי לבריכה קצת עייף, המאמן שילון מעדיף אותי במצב זה, לדעתו העייפות מצמצמת את העוצמה המיותרת שאני משקיע בתנועותי. התחלתי לשחות, הרגליים היו צמודות, הידיים התאמצו פחות בגריפה, הגוף שחה. "אתה שוחה" קרא המאמן משפת הבריכה, בהתחלה לא הבנתי למה הוא מתכוון נדמה היה לי שכך זה היה תמיד. "אתה שוחה" חזר המאמן נוכח חוסר התגובה שלי. "אני שוחה" אמרתי לעצמי עדיין לא לגמרי מבין, "אני שוחה, ולא שוקע, ולא נתקע במצופים בצידי המסלול" ההכרה החלה מחלחלת, ומרוב תדהמה נתקעתי במצוף "אני שוחה ולא שוקע" תיקנתי את עצמי "וכמעט לא נתקע במצופים בצידי המסלול".

סטטוס נוכחי בשבוע השישה עשר: שוחה חתירה. לאט, למרחקים לא ארוכים, לפעמים קצת מתבלבל עם הנשימה, אבל שוחה.

תגובות לטור של אור, ניתן להעביר לו ישירות למייל:

[email protected]
, או למערכת שוונג באמצעות

עמוד צור קשר.