מאת:אור

החיים התחילו במים, ובמים נמצא מגוון ביולוגי עצום, עובדה המתבהרת לכל מי שקורא ספרי ביולוגיה או לחלופין מבקר בשוק הדגים של טוקיו. המגוון הביולוגי אינו נחלתם הבלעדית של ספרי הביולוגיה ושוק הדגים, אלא גם של הבריכה בהרצליה בה מתאמנת הקבוצה שלי בימי רביעי בערב. המתבונן יוכל לראות שם את הדולפינים השוחים בחדווה ניכרת ובתנועות חלקות ומשובבת נפש, התמנונים הגדולים ששולטים בכל אחת משמונה גפיהם בנפרד בצורה מעוררת הערצה. אחריהם הדגים השוחים בעוז ומבלי שהעייפות ניכרת בהם, ובקצה הבריכה הרחק מעבר למסלולים המפרידים בין טורפים ונטרפים, החד תא הגדול, שנע במים כאמבה שהתחפשה לשחיין, והודבקו לה גפיים שתפקידן בעיקרו קישוטי. מעל הבריכה מתבונן המאמן שילון בברואיו, עוקב אחרי התפתחותם, או העדרה.

הבריכה גם דומה לתיבות הזכוכית בהן ממוסמרים ללוח עץ, זה בצד זה שלביו ההתפתחותיים השונים של הפרפר מהביצה, לתולעת, הגולם ועד לחרק יפה הכנפיים. לשחיין בשלב הבקיעה מהביצה, כמוני, יש אפשרות להעיף מבט לעבר העתיד. לחזות בהתפתחות האפשרית של היכולות שלו לאורך הזמן, וגם להיווכח בעצב בעובדה שיש שלבים התפתחותיים שכנראה לא אזכה להגיע אליהם בטרם ניני יתחילו לקבל את קצבת הפנסיה שלהם. ההטרוגניות של הקבוצה, העובדה שאינה קבוצה של מתחילים או מתקדמים, חושפת את רצף ההשתנות. המבט הזה אינו בעל חשיבות רק למתחילים הרואים את עתידם, אלא גם למפותחים שבין דגי המים המתוקים, שפוגשים בעברם. הם יכולים לעצור לרגע בקצה הבריכה למרגלותיו של המאמן שילון, ולהעלות איתו זיכרונות מימי ילדותם, נעים בין סיפוק על ההתקדמות שעשו לספק שאכן היו כל כך מוגבלים אי פעם. המאמן ברוב סבלנות יזרום איתם בנהר הזיכרונות, כמו אם המעלעלת באלבום התמונות עם בנה הבכור, מסבירה לו שאחיו התינוק אינו חייזר מסוכן שנשלח מיקום אחר על מנת לתפוס את מקומו, אלא רק שלב ראשון בהתפתחותו של ילד בדיוק כמו שהוא היה לפני שנים מעטות.

נדמה שאני נמצא עכשיו בשלב הפרידה הראשונית. אחרי השבועות בהן שחיתי לבדי תחת עינו הפקוחה של המאמן אני נאלץ להכיר בכך שאני חלק ממשפחה גדולה יותר, שאינני בן יחיד. "אתה נשכב לגמרי על הגב כשאתה נושם" קוטע המאמן את רצף מחשבותי במהלך השחייה, ומזכיר לי כי העובדה שאני אחד מקבוצה, לא הפכה אותי לבלתי נראה. לעיתים נדמה שמשהפנמתי את העובדה כי בשחיית החתירה לגוף תפקיד מרכזי בהנעת הידיים, אני שוכח לעיתים להתקדם לפנים ומשקיע את מירב כוחי בתנועה מצד לצד כמו בורג שמנמן.

מאותו רגע אני מתאמץ להניע פחות את גופי ובשלב הנשימה לגרום לכך שהצוואר יניע את ראשי לשאוף אוויר, ויותיר את שאר הגוף במקומו. תשומת הלב נדמית כמשתלמת, אני מותח את צווארי ושואף כמויות אוויר גדולות. כמה דקות אחר כך מכריז המאמן שנעשה מאמץ מספיק לאימון ראשון עם הקבוצה, וביני לביני לא נותר לי לתהות, האם זה אני שהתאמצתי מספיק לשחות, או שמא המאמץ המספיק היה שלו לספוג את העלבון שאופן השחייה שלי מטיח בשיטת הלימוד שלו. אני בוחר באופציה הראשונה והנוחה יותר מבחינתי ויוצא מהמים אל המלתחות.

חצי שעה מאוחר יותר בפתח הבית אני מרגיש מוזר, מתבונן מטה ורואה שבית החזה שלי נפוח. "התמלאתי אוויר" אני אומר לאהובתי ונאחז בידית הדלת, חושש שבעוד רגע קט אתחיל להתרומם בחלל ואדבק לתקרה כמו בלון הליום שנותר באולם שמחות בזמן שהחתן והכלה כבר התחילו בספירת הצ'קים. זאת תחושה מפחידה ובעיקר מפתיעה, שכן פחדים הנוגעים לגוף אינם זרים לי, אך עד עתה הפחד להתנתק מהקרקע או לחלופין להתבקע בנפיחה גדולה לא היה אחד מהם. אני בוחר באסטרטגיה של הוספת משקל על מנת למנוע את אובדן האחיזה בקרקע. אחרי אגרול גדול ומטוגן ביותר, ומנת אטריות שומניות, הבחירה התבררה כנכונה. לא רק שאינני מרחף, אלא שהשומן הרב שימן את צירי בית החזה שלי והאוויר המיותר עוזב את גופי. "זה היה קורה לי כל הזמן כשהתחלתי לשחות" אומרת חברה וותיקה בקבוצה. "קורה כל הזמן" אני אומר לעצמי תחילה בדאגה, ותוהה האם כדאי לנצל את התופעה לשירות תיירותי חדש, בו אשא על גבי קבוצות של תיירים צרפתים בשמי תל אביב. ואז אני נזכר שתינוקות, ובכלל זה תינוקות שחייה, נוטים לסבול מגזים, וכל מה שצריך זה שאחרי האימון, המאמן שילון יטפח מעט על גבי, ואני אפלוט מעט שאריות משקה אנרגיה על גופיית הדרי-פיט שלו, וירווח לי.

תגובות לטור של אור, ניתן להעביר לו ישירות למייל:

[email protected]
, או למערכת שוונג באמצעות

עמוד צור קשר.