מאת:אור
אני אף פעם לא בטוח. כל יום לפני שאני יוצא לרוץ אני לא בטוח שאסיים את הריצה, וגם אם המסלול כבר מוכר לי לעייפה, ורצתי אותו פעמים רבות, אני עדיין לא בטוח. לפני הצעד הראשון אני לא בטוח, לא יודע אם הגוף שלי באמת מסוגל לרוץ או שכל הפעמים הקדומות היו פשוט מזל. גם אחרי שהתחלתי את הריצה אני לא בטוח. במהלך הריצה יש אין ספור רגעים קטנים בהם נראה לי שאני עומד לעצור, שמכאן אמשיך בהליכה.
לפעמים אני שוכח שאני לא בטוח ואז אני נזכר.
לפני כמה שבועות התקיים מרוץ צהלה. היה זה בוקר שבת חמים, והמרוץ היה לתשעה קילומטר, בדרך למרוץ הייתי די רגוע. תשעה קילומטר זה כבר לא מרחק מאיים, וגם המרוץ הזה לא היה תחרות חשובה במיוחד. קצת לפני תחילת המרוץ עמדתי בין הרצים מחכה לזינוק כשלפתע ראיתי פנים מוכרות. נקרא לו י', למדנו יחד בבית הספר היסודי ובתיכון. י' היה מאלה שלא חששו משיעור ההתעמלות, וגם כשבחרו שחקנים לכדורגל היה נבחר תמיד בין הראשונים. אם זה עדיין לא ברור, אני הייתי מאלה שנבחרו אחרונים, ובכלל, הפועל נבחרו אינו ממש מתאים במקרה שלי, שכן הייתי מאלה שחולקו בין שתי הקבוצות כסוג של מס שכל קבוצה צריכה לשלם על כך שלא נולדנו בספרטה. החלפנו כמה מילים לפני הזינוק, הוא ציין כי אינו נוהג לרוץ, וגם המראה הכללי שלו העיד על כך, אני מצידי הנהנתי בהסכמה כשאמר את הדברים כאילו גם אצלי דבר לא השתנה, חושש לספר על האימונים היומיים והמרתון ושוב להגיע אחרון.
הרוגע שלי התחלף בחשש, שוב נהייתי לא בטוח. אמנם חלפו מאז הרבה שנים, ושנה וחצי אני מתאמן בקביעות, וגם עשיתי מרתון ועוד כמה ריצות, אבל כל אלה לא מנעו מחצר הקאנטרי קלאב של צהלה להפוך באחת לחצר בית הספר. כל הריצה השתדלתי לא להתבונן לצדדים כדי לא להיות לשים לב לרגע בו הוא יחלוף על פני, ולהיות עד לאמת הברורה והחותכת ששום דבר לא השתנה. בסוף המירוץ הוא ניגש אלי, "כל הדרך ראיתי אותך לפני עם השיער שלך" אמר לי משפט שלא חשבתי שאזכה לשמוע, "אתה מתאמן?" שאל, השבתי בחיוב, והוא להפתעתי החל מתנצל מסביר שיש לו משפחה ושכשיש ילדים זה אחרת, ואחר כך פתאום כאילו התבייש בתירוציו פצח במונולוג של האשמה עצמית על חוסר המשמעת שלו. זה מביך להודות, אבל עמדתי מולו, אחרי יותר מעשרים שנים שחלפו ואחרי שנתיים של אימוני ריצה, הייתי מאושר עד קצות שערותי מההישג. כי מה זה לרוץ ארבעים ושניים קילומטר, או לשרוד את העליות הכי קשות בהרי ירושלים לעומת ההישג שבלרוץ יותר מהר מאחד הספורטאים של בית הספר היסודי. הילד השמנמן לא הפך לספורטאי למרות כל אימוני הריצה, הוא פשוט מצטרף אלי, החשש והפליאה שלו מלווים אותי בכל צעד. יש מקום לטענה שאני פשוט אינפנטיל, אבל אני, בטון מצטדק, הייתי רק רוצה להזכיר שאני פשוט אף פעם לא בטוח.
ביום שישי האחרון השתתפתי בחצי מרתון תל אביב. הרגשתי שאני מגיע מוכן, היתה את ההתרגשות הרגילה שלפני ריצה גדולה, ולא הייתי בטוח אם אצליח לעמוד ביעד הזמן שהצבתי לעצמי. "למה אתה לא בטוח?" אמרתי לעצמי, הרי רצת כבר כמה חצאי מרתון, והרבה יותר, וזאת ריצה שטוחה, ואפילו עברת את י', ועוד כמה טיעונים מאוד הגיוניים כאלה, ולזמן מה הייתי קצת יותר בטוח. בשבעת הקילומטרים הראשונים הרגשתי שבאמת אין סיבה לא להיות קצת בטוח, ואז הגיע הקילומטר השמיני, כאבי בטן עזים תקפו אותי וצורך אז בשירותים. עצירה ראשונה להשקות את הערוגות בטיילת, ואני חוזר לרוץ, חושש שלא אעמוד בזמן שהצבתי לעצמי. אחר כך הכאב בבטן ממשיך וגם בחזה מעין רשת של קורי כאב נפרשת בצד ימין. חמישה קילומטר לפני הסוף, בפארק, הכאבים מתגברים אני עוצר לשירותים, כבר לא בטוח שבכלל אסיים. באצטדיון אחרי הריצה אני פוגש את המאמן שילון ומגולל בפניו בטון של טרוניה את תלאותי, ומוסיף תזכורת, בנימה מאיימת, שעוד חודש וחצי אני אמור להיות פייסר במרתון טבריה, ואני בכלל, אבל בכלל, לא בטוח. והמאמן רק עומד מולי ומהנהן, ואז אני נזכר שהמוטו שלו, בו הוא חותם כל הודעת דואר אלקטרוני הוא "זאת רק דעתי ויכול להיות שאני טועה", ומבין שאולי אפילו הוא לא תמיד בטוח.
אני אף פעם לא בטוח, אני רץ כבר שנתיים ויש כבר מרתון אחד מאחורי ובכל זאת אני עדיין לא בטוח. למרות שאני לא בטוח אהיה פייסר בטבריה. בעצם אולי קצת בזכות זה, אנשים בטוחים כנראה נשארים בבית.
תגובות לטור של אור, ניתן להעביר לו ישירות למייל:
[email protected]
