מאת:אור

התגובה הראשונה שלי לדכדוך שבא אחרי המרתון היתה לחפש אתגרים חדשים. נרשמתי עם עוד כמה אלפי אנשים מרחבי העולם להגרלה של מרתון אדינבורו, דיברתי עם הבנקאי על האולטרה מרתון, ואת המאמן הטרדתי בשאלות על העתיד. התחושה היתה שברגע שתהיינה תכניות חדשות, הן תהדופנה את העצבות הזאת שהופיעה אחרי המרתון.

בהתחלה נדמה היה שזה באמת עובד, שבכניסה המיידית לפרויקט ספורטיבי חדש אצליח להכחיש את העצב שבפרידה מזה שעכשיו הסתיים. כך אוכל להמשיך לנוע כדי לא לעצור, כדי לא להרגיש. גיליתי שלמרות שהנחתי את היסודות להתחלה החדשה, משהו עדיין חסר שם, מצאתי את עצמי יושב במכונית חדשה עם מיכל דלק ריק. הריפוד נראה יפה אבל שום דבר לא זז.
ניסיתי לשאוב עידוד מתכנית האימונים, אם המטרות החדשות לא מגייסות אותי, אולי השגרה תוכל לספק את השלד החיצוני, אבל תכנית האימונים שלי בינתיים ריקה. "תרוץ כשבא לך אבל לא יותר מידי" סיכם המאמן את התכנית לשבועות הקרובים במשפט אחד. "אבל אני במצוקה, אני צריך מסגרת, אני צריך שיגידו לי מה לעשות" אני מנסה להסביר והוא, בודהה בטייץ, עונה לי שצריך לקבל את הרע יחד עם הטוב, שהמצב שבו אני נמצא עכשיו הוא חלק טבעי מהחוויה. "אתה צריך להרגיש שאתה רוצה את זה" הוא ממשיך "אם אתה לא מוצא מחדש את הרצון שלך זה פשוט לא ילך".

ביום שישי התקיימה ריצה קבוצתית שיצאה מחוף הים בהרצליה פיתוח, הייתי צריך להיות בשבע בבוקר. חיכיתי לזה, לחוויה של הריצה הממושכת, זאת שגורמת לך להרגיש שאתה בתוך הריצה, ולא מתבונן מן החוץ. קמתי בחמש וחצי, התלבשתי, הכנתי את המשקה האיזוטוני, ניערתי את הבקבוקונים, וגם את הג'ל לא שכחתי. ישבתי לשתות את הקפה של הבוקר, וישבתי וישבתי, והזמן חלף והיה לי ברור שאני עומד לאחר, ובכל זאת המשכתי לשבת.
כשהגעתי בשבע ועשרה לחוף, הקבוצה כבר יצאה, נדמה לי שהשמעתי אנחת רווחה. התחלתי לרוץ נהנה מהרוח הקרירה, מהכניסה לקצב, מהצעדים. די מהר הרוח הפכה קרה מידי, הקצב מעייף, והצעדים כבדים. אחרי שלושה קילומטר עצרתי.

הצלחתי בעבר להתמודד עם רגעים קשים הרבה יותר במהלך ריצות, רגעים של תשישות וכאב, ובכל זאת זה היה שונה. היה נדמה לי ששמעתי רעש מבפנים, כמו הגרגור שמשמיע המנוע רגע לפני שהוא עוצר כשהדלק במיכל הסתיים. לא הייתי עייף, הייתי מותש. ידעתי שהדלק במיכל שלי הולך להיגמר, המאמן התריע שאני צריך לעצור ולתדלק, וגם חברים לקבוצה אמרו שצריך קצת לנוח. אחרי שלושה קילומטר, בשישי בבוקר זה קרה. "זה נגמר" אמרתי לעצמי באותם רגעים "היו אלה שנתיים נפלאות בהן רצתי והן הסתיימו", השפלתי ראשי והתחלתי צועד לאט חש וודאות גדולה כי זאת הריצה האחרונה, ותחושת אבל על עצמי הרץ, זה שרק בשנתיים האחרונות הכרתי וכבר הלך לעולמו. בהדרגה הצעדים הכבדים הפכו מעט יותר מהירים, הראש המושפל הזדקף מעט. החלטתי לרוץ קצת, עד נקודת ההתחלה, לפחות לעזוב את החוף בראש מורם. מנקודת ההתחלה המשכתי צפונה, כי הרגשתי שאני יכול עוד, אחר כך רק עד המרינה כי ריצה על המזח מאוד מרגיעה, וכך חלפו ארבעה עשר קילומטרים, והבנתי שהאבל על עצמי הרץ היה מוקדם מידי. זה לא אני שנגמרתי אלא המרתון.

בחודשים האחרונים הקדשתי הרבה מאמץ פיזי, ולא פחות מכך מחשבה ורגש בהכנה לתפקיד הפייסר של ה-4:15 בטבריה. היו חששות ורגעים של סיפוק, אנרגיה רבה כוונה לתוך אותו בוקר חורפי בטבריה, והבוקר הזה חלף. כל האנרגיה הרגשית שהשקעתי כאילו נעלמה לה יחד עם אותו יום שעבר. פרויד ידע להסביר שבתהליך תקין של עיבוד אבל, אנחנו מפנימים חזרה לתוכנו את האנרגיה שהשקענו במי שאיבדנו. פרויד ידע גם להזהיר כי זהו לא תהליך פשוט, פועלים בנו כוחות מנוגדים שכן אחרי שהשקענו אנרגיה רבה במה שאנו אוהבים, התהליך של משיכת האנרגיה ממנו נחווה כפגיעה בו, ואז אנו חשופים לסכנה שנאחז במה שחלף, ונתקשה להמשיך הלאה. במקום להחזיר לנו את הכוחות, אנו מזדהים דווקא עם תחושת החסר, עם תחושת האין. חושבים ש"עצמי הרץ" הוא זה שחלף מהעולם במקום המרתון.

נדמה שגם למרתון דרושה תקופה של אבל, "למצוא את הרצון מחדש" קרא לזה המאמן, "להחזיר לתוך האני את האהבה שהשקענו" היה קורא לזה פרויד. אני צריך עכשיו לפנות זמן לתהליך של השלמה ופרידה ממה שהיה, כדי שתהיה לי שוב האנרגיה להשקיע במה שיהיה. זה כנראה יקח כמה שבועות ואולי חודשים, זאת תקופה מפחידה בה אצטרך להתרגל לחיות עם החשש שלא אמצא בי שוב האהבה לריצה שהביאה אותי למרתונים הקודמים, אבל אני מבין היום שהיא הכרחית. יחד איתי תנוח גם "מהירות האור". אני מתעודד מהמחשבה שאם זיגמונד מהפסיכואנליזה ורן מאנדיור אומרים שיהיה בסדר, כנראה יש תקווה.

ואם כבר עצרתי למנוחה אנצל את הזדמנות להודות לקבוצת התמיכה הגדולה של הטור, המאמנים רן שילון וגווין קנינג, חברות טבע ספורט קסטל, סאקוני ופולאר, לכל חברי לריצה מקבוצת אנדיור, למי שרץ איתי בטבריה ולמי שרץ בעיניו על שורות הטקסט, לבנקאי לשכן ויותר מכל לאהובתי.

תגובות לטור של אור, ניתן להעביר לו ישירות למייל:

עמוד צור קשר.