מאת:אור
פעם הייתי רץ רק בערבים, הרבה ריצות היו מתבטלות כי "אני עייף מידי" או "כי כבר מאוחר ואי אפשר לעשות רוטב בולונז ראוי לשמו בפחות משעה וחצי על אש קטנה בבחישה איטית". כשאתה רץ בערב הריצה מסומנת כסוף היום. אחרי הדברים המהווים את סדר היום שלך, מגיע תור הפעילות הגופנית. הריצה במקרה זה היא תוספת חיובית לסדר היום אך אינה חלק אינטגרלי ממנו. היא דבר שאני רוצה לעשות, אבל רק בתנאי ששאר מטלות היום יתחשבו בי וישאירו לי מספיק כח עבורה.
במפגש הראשון עם המאמן שילון הוא הודיע לי שאני עומד לעבור לרוץ בבוקר. המעבר מריצה בסוף היום לריצה בראשיתו היתה שינוי מהותי. החלק הבולט לעין של שינוי זה הוא הצורך לקום מוקדם יותר, ולאדם שלא רגיל לקום מוקדם מדובר בהקרבה. זהו שינוי בכל אורחות החיים מכיוון שאין בילוי מהנה שעדיין יחווה כמהנה בשעה אחת בלילה נוכח הידיעה שלפני ארבע וחצי שעות שינה בטרם אצטרך לשלוף את גופי מהמיטה, ללבוש את הטייטס ולרדת לרחוב. על אחת כמה וכמה בלילות החורף הקרים, בהם אני נדרש להשכים בחשכה ולצאת אל הקור המקפיא שבחוץ. בהתמקדות בשינויי שעת היקיצה ובוויתורים שאנו נדרשים לעשות לשם כך חומקת לעיתים משמעותו האמיתית של השינוי. הרבה מעבר להשפעתה על שעות השינה, המעבר לריצה בבוקר מצטייר בעיני היום כאחת הקפיצות התודעתיות החשובות ללא ספורטאי שמתחיל לרוץ. הריצה משנה באחת את מעמדה מ"הפעילות שאולי יהיה לי כח לעשות בסוף היום" ל"הדבר הראשון שאני עושה בבוקר". הריצה, שעד עכשיו היתה מעין תוספת חיננית, בבחינת הזיתים שעל הפיצה, הופכת להיות בצק הפוקאצ'ה עליו נמרח היום כולו.
אדם שקם בבוקר לרוץ, מתעורר כרץ. אותן דקות ראשונות של אחרי שפקחנו את עינינו הן רגעים של הגדרה עצמית יומית, משהו בכאוטיות של חלומות הלילה עוד נוכח בהן, מי שמקיץ על מנת לרוץ, מוצא שהריצה נוצקת באותם רגעים אל תוך זהותו. יש לגביהן, הריצות של הבוקר, את התחושה שהן בחרו בנו ולא אנחנו בהן. הרי איזה אדם שפוי היה בוחר להעביר בוקר שישי קר להחריד בשבילים הבוציים של יער בן שמן בדעה צלולה ומתוך רצון חופשי. כל תהליך היציאה לריצה הזאת הוא למעשה רצף של פעולות אוטומטיות, החל מפקיחת העיניים, דרך הנסיעה וכלה בחמשת הקילומטרים הראשונים של הריצה, שרק אחריהם מסיים המח את תהליך ההתעוררות המלא שלו, והרץ מתבונן סביבו כמוכה ירח שרגליו הוליכוהו אל היער תוהה מדוע שבוע אחרי שבוע הוא מקיץ בין גושי הערפל המעטרים את שבילי בן שמן, נעליו מכוסות בבוץ ועל פניו חיוך אווילי.
במשך השנתיים האחרונות התוודעתי לשתיהן, לריצת הבוקר והערב, ולאופן בו הן משלימות זו את הניגודים שבאופייה של זו, ריצת הבוקר היא ממושמעת, חרוצה ואמינה, בעוד ריצת הלילה קלילה יותר, נעה בין מאמץ להרפייה. כשאני מתעורר עם שחר ובטרם אלך לישון מורה לי תכנית האימונים לרוץ. משהו פתאום נשמע לי מוכר, בבוקר ובערב, כמו "בשכבך ובקומך" צמד המילים המופיע בקריאת שמע ישראל ומצביע על כללים לריטואל האמונה, קשר מסתורי נחשף בין הוראות הדת היהודית לאלה של דת הריצה. "צופן דה שילון" אני ממלמל לעצמי את שמו של רב המכר שעלי לכתוב, ותוהה האם זהו רק מקרה שטום הנקס, ששיחק את גיבור הספר בסרט שנעשה על על פי רב המכר המפוקפק "צופן דה וינצ'י" הוא אותו שחקן ששיחק את פורסט גאמפ, הרץ שאינו יודע מתי לעצור.
חודש עד הבוקר של מרתון טבריה
תגובות לטור של אור, ניתן להעביר לו ישירות למייל:
עמוד צור קשר.
