מאת:אור

שבוע לפני שיצאנו לחופשה במדגסקר המאמן הודיע לי שאני נשאר בארץ. "טבריה" אמר לי המאמן, ורק כדי להבהיר שהוא אינו מתכוון לארוחה סינית במסעדת "הבית" המפורסמת הוסיף "מרתון טבריה". במובן מסוים, הכלכלי, הייתה בהודעה שלו הקלה עבורי, אחרי שהלמורים במדגסקר יכרסמו את כל כספנו, טבריה נשארה היעד היחיד האפשרי. למור, אגב, הוא סוג של קוף קטן, קיפוץ, מעין חתול שאוכל בננות וכמו חתול עושה "מיאו" כשהוא מבוהל, ומשום מה שבה את ליבה של אהובתי.

הבעיה הייתה המשך דבריו של המאמן – "אתה יכול לכתוב שאתה מתכוון לרדת משלוש וחצי שעות במרתון". בשלב זה, האפשרות להחליף את חתולי הבית התל-אביבים בהשתקעות במדגסקר עם שני למורים ועסק לחטיפי אנרגיה מבננות עם תמונות של למור מחייך על כל חטיף, נראה פתאום רעיון קוסם. לא שיש לי בעיה למחויבות, לפחות לא באופן כללי, אבל לגבי מהירות, ועוד בטבריה, לו לפחות היה מדובר במרתון בחו"ל הייתה לי האפשרות לספר על שרב לא צפוי שכמוהו לא ראתה רומא מאז ימי אוגוסטוס, או מחסור בתחנות שתייה בפריז, כמוהו לא ראתה גילדת סוחרי המים המקורות מאז שהונחו יסודות הנוטרדאם. אז, כל שהיה נשאר לי הוא לשחד את הרצים הישראלים המשת"פים ולהיפטר בדרכים שונות מאלה שיסרבו לשוחד, כך שגירסתי תהפוך לגריסה הרשמית ולא אצטרך להסביר כיצד לא עמדתי ביעד. טבריה היא כבר סיפור בקנה מידה אחר.

איור: גגו עשת

קיוויתי שהנסיעה למדגסקר, השוכנת באי גדול מול חופה המזרחי של אפריקה, ולא כפי שנהוג לחשוב במחלקת האנימציה של וולט דיסני, תעודד את רוחי. כשמהאמן נוסע לאפריקה הוא שב משם עם סיפורים מעוררי השראה על היילה גבריסלאסי וחבר מתאמניו שמרגע לידתם רצים הכי מהר ומאז רק מגבירים.
במדגסקר ראיתי עד עכשיו שני אנשים רצים, האחד היה תייר בריטי סמוק והשני ישב ליד הדלת האחורית של המיניבוס בו נסענו לאחת השמורות. בכל תחנה, היושב ליד דלת האחורית, שמעתה אכנה הילד"א מטעמי נוחות, קפץ מהמיניבוס , בו הצטופפנו עם כעשרים נוסעים, מספר שקי אורז, ארגזי בירה ושתי תרנגולות, והוריד ארגז בירה בכפר בו עצרנו. לילד"א ולנהג יש טקס קבוע, מן אימון אינטרוולים מדגסקר, בו הנהג מתחיל לנסוע לפני שהילד"א הספיק לעלות חזרה למיניבוס, כך שהילד"א נאלץ לרוץ אחרי המיניבוס כעשרים מטר בטרם ייתלה על הדלת האחורית. שרירי הרגלים שלו נראו מרשימים.

מלבד שני אלה לא נתקלתי ברצים נוספים. גם לגבי עצמי גיליתי שקשה לחשוב על ריצה מהירה באי טרופי שיש בו יותר משלושים סוגי רום ואף לא סוג אחד של משקה איזוטוני.
אתמול ריכזתי את כל תעצומות הנפש שלי ונגררתי למכון הכושר במרתף של מלון קולברט. (למי שתוהה למה מכון כושר ולא ברחבי העיר אבהיר שהבעיה אינה מחסור בשבילי ריצה אלא במדרכות, ולמרות שאני רץ מהר עדיין חלק מהמכוניות עוקפות אותי לפעמים.) תכננתי לרוץ שנים-עשר קילומטר בקצב של חמש דקות לקילומטר, להתרגל לקצב זה, בו אצטרך בעוד שבועות מעטים לרוץ ארבעים ושניות קילומטרים. אחרי שמונה קילומטרים נשברתי. העייפות, ואולי מזג האוויר החם, שכן המקומיים לא זוכרים חום כזה עוד מהתקופה שעוף הפיל התהלך ברחובות, הכריעו אותי.
המרתי את ההליכון בפטיסרי של המלון, למדגסקר היסטוריה ארוכה כקלוניה צרפתית ולמרות שמהשלטון הצרפתי השתחררה, מהמטבח הצרפתי עדיין לא. נראה שמבחינת הכנותי למרתון אשהה מעט את הריצה ואתמקד לעת עתה בהעמסת פחממות.

רוצים לדבר עם אור – כנסו לבלוג מהירות האור – בשוונגנט

תגובות לטור של אור, ניתן להעביר לו ישירות למייל: mailto:[email protected] , או למערכת שוונג באמצעות עמוד צור קשר.