"אני זוכר את הימים שהייתי מנהל שיחות בריצה רק כדי שאוכל להמשיך לרוץ, זכורות לי כמה שיחות כאלה עם המאמן שילון שסכר השתיקה שלו היה נפרץ רק כשהוא מגביר את קצב צעדיו בעלייה חדה בשיפועי בן שמן, בידיעה שהרצון לשמור על התקשורת עימו יגרום לי לפקוד על רגלי לבצע את מה שרגע קודם לכן נראה בלתי אפשרי?" הטור של אור
מאת:אור
בזמן האחרון נדמה לי יותר ויותר שמה שנשאר מהריצות שלי הוא בעיקר הקשר עם מי שאני רץ איתם. אני לא רץ מהר ולא למרחקים ארוכים, אין אינטרוולים וגם לא ריצות בחול טובעני, רק ריצות מהסוג הרגיל, בשעות הערב המוקדמות, שנמשכות בין חמישים דקות לשעה ורבע, שהמטרה העקרית שלהן היא להמשיך לרוץ למרות שאין לי מטרה. את היכולת לצאת לרוץ לבד נראה שאיבדתי, הריצות שלי תלויות כמעט לחלוטין בכך שברגע הנתון ימצא לי פרטנר לרוץ איתו.
איור: גגו עשת
אני רץ עם הד"ר על חוף הים, מבית הלוויות ועד למרינה בהרצליה. הוא בעיצומו של שינוי בחייו, ומריצה לריצה הוא מעדכן בהתקדמותו בתהליך בריאת עצמו מחדש. עם הד"ר זאת תמיד התלבטות בין הרצון לשוחח לתחרותיות הטבועה בנו. אנחנו משתדלים לדבר אבל איכשהו תמיד אחד מתחיל להגביר מותיר לשני לבחור בין הרצון לשמור על השיחה לבין הניסיון לדבוק בקצב. עם הבנקאי המצב כמעט הפוך. לרוב אחד מאיתנו מתחיל להאט בשלב מסויים, מתלונן על העייפות, על החום או על החומוס שטרם עוכל באופן מלא מהצהריים, גם כאן יש מאבק לשמור על הקצב אבל מהכיוון ההפוך. אנחנו חברים טובים כבר הרבה שנים, ומאוד מתחשבים זה בזה אם אחד רוצה לעצור כי הוא עייף, השני מייד מגלה התחשבות והבנה ומצטרף שלא לאמר מעודד אותו לעצור. במיוחד נעים להיות זה המתחשב, המתחשב גם זוכה במנוחה במיוחלת וגם בדימוי עצמי חיובי כמתחשב, טובל ושרץ בנעלו. ההתחשבות והאמפטיה שלנו אחד לסבלו לשני הגיעה למידה מעוררת חשד, לעיתים, עוד בטרם הכריז הבנקאי על עייפותו, אני, בזכות רגישות מופלאה ויכולת אמפטית שפותחה בשנים של לימודי פסיכולוגיה, מזהה את עייפותו ואת הרצון שלו לעצור בקצב נשימותיו או בשפת גופו. כמו "האם הטובה דיה" בכתיבתו של וויניקוט שהתכווננותה מאפשרת לה לקרוא במדויק את צרכי תינוקה, כך אני כמתחשב אמיתי, לא אחכה עד שהוא יתגבר על הבושה ואי הנעימות, אלא אקדים אותו ואציע לו לעצור ולהתרענן מעט. חשוב לציין שהבנקאי, למרות שלא הקדיש כמוני את חייו לפיתוחן של מיומנויות הקשבה פסיכולוגיות, ניחן גם הוא, כנראה מלידה, ברגישות כזאת והוא נוהג ליישמה במידה לא פחותה של מקצועיות.
ועוד לא הזכרתי את המתמחה, שהפך לעו"ד מוסמך מאז וגם הצטייד ברופא משפחה מודאג במיוחד. דאגנותו של רופא המשפחה ומסירותו לבריאות העו"ד הצעיר, משתווה רק לזאת של העו"ד עצמו. אי לכך, בשבועות האחרונים העו"ד מוצא את עצמו נאלץ להיענות לדרישותיו של הרופא שירוץ מעט ככל שניתן כדי לשמור על בריאותו הרופפת, ציווי רפואי שהוא ממלא בצער והקלה כאחד.
וכל זה מבלי שהזכרנו את השכן, שכמו עוף החול המיתולוגי חזר גם הוא להטיח סוליות נעליו במשעולי העיר, רק כדי לגלות שהכושר הטבעי שלו נשאר כשהיה, והוא יכול לחזור ולנוח.
אני זוכר את הימים שהייתי מנהל שיחות בריצה רק כדי שאוכל להמשיך לרוץ, זכורות לי כמה שיחות כאלה עם המאמן שילון שסכר השתיקה שלו היה נפרץ רק כשהוא מגביר את קצב צעדיו בעלייה חדה בשיפועי בן שמן, בידיעה שהרצון לשמור על התקשורת עימו יגרום לי לפקוד על רגלי לבצע את מה שרגע קודם לכן נראה בלתי אפשרי.
ברוח אמירתו של הקמצן של מולייר: פעם הייתי מדבר כדי לרוץ, היום אני רץ כדי לדבר. בתוך העומס היומיומי לא אחת אני מתקשה להצדיק את ההפוגה ממרוצת היום בשביל סתם שיחה עם כל אחד מהם, אך הריצה הרי היא מחוייבות מקודשת וככזאת כל שיחה במהלכה מוצדקת. לא ברור אם סדר העדיפויות שלי השתבש, או שלהפך, הוא דווקא חזר לסדר הנכון, אבל בזמן האחרון אני רץ כדי לדבר ולא מדבר כדי לרוץ.
———————————————————————————————————–
