מאת:אור
שנה חלפה מאז המרתון הראשון שלי, בשנה הזאת למדתי לשחות חתירה, וגם רצתי מרתון נוסף הפעם בטבריה ובתפקיד, כפייסר לארבע ורבע שעות. אחרי המרתון השני, פתאום היה לי פחות ברור לאן אני רץ, והמשכתי לרוץ אבל קצת פחות. כך שלוש שעות אחרי הנחיתה בצרפת עם אהובתי, הפעם לשם חופשה שאינה מוקדשת לריצה, בדרך לקפה הראשון בעיר פגשתי אותו שוב, את הקו הכחול, והרגשתי שאני פוגש משהו ממני. "מגיע לבת הזוג שלך שתיסעו לחופשה שלא קשורה במרתון" אמרה לי המזכירה בשירות הפסיכולוגי בו אני עובד. היא מכירה אותי זמן קצר בלבד, המזכירה, אבל נדמה שבאבחנותיה לגבי נפש האדם, היא קולעת לעיתים קרובות יותר ממני ומעמיתי.
חצינו את רחוב ריבולי משאירים את הקו הכחול להמשיך ולהתפרש על הכביש, אבל משהו ממנו המשיך איתי. למחרת בבוקר היה ברור לי שאני צריך, כלומר רוצה לרוץ. בשעת בוקר מוקדמת של שמונה וחצי בבוקר, המקבילה הצרפתית לשש וחצי בבוקר של תל אביב, יצאתי מהדירה שלנו בסן ז'רמן. רצתי לאורך שדרת סן מישל, מטפס בעליה לכיוון הפנתיאון ואז שמאלה לתוך גני לוקסמבורג, ושם פגשתי את כולם. לא את השכן וגם לא את הבנקאי, וגם לא את החברים לקבוצת אנדיור, היו אלה בוודאי כל מיני ז'אן-מארי וז'אק, הלן ואן, ואולי גם איזה מייק אמריקני, וכולם רצים במעגל מקיפים את הגנים, ובתנועה הפשוטה הזאת מזמינים אותי להצטרף. בין העצים, שהניצנים הראשונים של האביב כבר ניכרים בהם, מאחורי בניין הסנאט והמזרקה שבחזיתו, וממנו לקצה הדרומי הרחוק של הגן בו ניצב מצפה הכוכבים. אני מתנשם, הדופק שלי גבוה משאני זוכר אותו, והחיוך הזה, זה של הריצה, על פני. עשרות ביקורים קודמים בשעות שונות של היום היו לי בגני הלוקסמבורג, ובכל זאת הכל היה חדש. יש לריצה, גם אם מדובר במקום מוכר, דרך להראות אותו באור שונה. הריצה מחברת בין דברים, חושפת רצף של המרחב, שהליכה לא יכולה לחשוף. אחרי הריצה, עצרתי בבולנז'רי, עם הזיעה והטייטס, לקנות בגט, ולהוסיף לו גבינה בפרומז'רי, דברים שעשיתי בעבר, ובכל זאת הפעם זה היה אחרת.
למחרת בבוקר זה כבר היה ברור, שמונה וחצי בבוקר עם הטייטס, הפעם מזרחה לאורך הסיין, אין שם ממש מסלול, אלא רציפים קצרים ואלתורים של מעבר ביניהם, עצירה לאימון מדרגות קצר על מדרגות העץ שמובילות לסיפון הספרייה החדשה של מיטראן, והכל נראה קצת אחרת. שפת סימנים חדשה, ערימות של צואת אדם מבשרת על התקרבות לאחד ממאהליהם של חסרי הבית שמתרכזים מתחת לגשרים, והריצה נמשכת עד שמעלי כביש הטבעת, שתוחם את פאריז של התיירים, ומפריד בינה לבין פאריז של הפרברים, של המהגרים. בבוקר שאחרי רצתי מערבה, אל ליבה של פאריז, וכשהרציף נגמר בצד אחד אני עובר לצד השני, מצד ימין שלי הבניין הבלתי נגמר של מוזיאון הלובר, ואחרי גני הטווילרי, וכיכר הקונקורד, והמשכם של הגנים, עד למרגלות השאנז-אליזה, ובאופק כבר רואים את שער הניצחון, זה שהיה שם גם לפני שנה.
בחזרה לארץ כולם שואלים אם היה רומנטי בפאריז, ורומנטיות נראית לי פתאום משהו של צעירים, משהו שקודם לאהבה, והוא רגעי ממנה. מבחינתי יותר משהיה רומנטי, היתה אהבה, יש לה לפאריז מן יכולת מיוחדת לצקת כוחות חדשים באהבות קיימות. שתי האהבות זכו לרעננות בפאריז, עם האחת שמחתי לשוב לביתנו בתל אביב האביכה, לגבי השנייה, הרמתי טלפון למאמן.
תגובות לטור של אור, ניתן להעביר לו ישירות למייל: [email protected] , או למערכת שוונג באמצעות עמוד צור קשר.
