זה לא שהייתי מבריק אי פעם, ההישגים שלי תמיד היו די ממוצעים, ובריצה בממוצע נמוך, אבל לפחות השתדלתי. בחודשים האחרונים מפלס הטמטום נמצא בעלייה מתמדת, אני ממעט לעבוד, ומבלה את זמני על הרצפה חוזר בהתפעלות על מלמולי תינוקות וממציא כאלה משלי
מאת:אור
החיבור למקומות ראשוניים בנפש האדם הוא חשוב, אך מורכבות גדולה לא תמצא שם. למצבי הקוגניטיבי הירוד. תורמת גם הסביבה החברתית החדשה שלי, לאחר שהמרתי את האנשים הקרובים לי מעיר החול בחברתן של היונים בגינה הציבורי בעיר האורות.
אמנם מדובר ביחסים משמעותיים בהם אני מפזר פירורי לחמנייה והן בטובן אוספות אותן, אך אני חושש שמשהו בחד ממדיותו של הקשר ואולי גם בהעדר ההדדיות, שכן הן מפזרות לעברי פירורים רק לעיתים רחוקות, גורם להמשך דלדולי המנטלי.
אי לכך אין זה מפתיע שגם בתחום הריצה התחלתי לנהוג כאוויל מוחלט. למעט לצאת לריצות במהלך השבוע הרי זאת עצלות גרידא, אבל לנסות להשלים את כל שהחסרת בריצה אחת בסוף השבוע זהו כבר הטמטום.
כך, בדבקות של שוטה הכפר, נהגתי בשבועות האחרונים של האימונים לקראת מרתון פאריז והתוצאות לא אחרו להגיע. הברכיים התחילו לכאוב ואחר כך גם מעליהן ומתחתן. לכן יצאתי לרוץ עוד פחות ולבסוף קרסתי אחרי ריצה ארוכה מדי של שלוש וחצי שעות, בהן שוטטתי כסהרורי בפרברי פאריז וסיימתי סרוח על ספסל במטרו, עם רגליים נפוחות וההבנה ששוב עליתי על הקו הלא נכון ואני מתרחק מהבית במקום להתקרב אליו.
עמיחי כתב על האלוהים שמרחם על ילדי הגן אבל מכריח את המבוגרים לזחול במשך שעות בחול החם לתחנת האיסוף והוסיף בהסתייגות שהאלוהים הזה מרחם לפעמים על האוהבים ועל הישנים על הספסל ברחוב מתחת לאילן. נדמה שניתן לעדכן את השיר ולהוסיף שגם על האידיוט, שרץ לא נכון, אלוהים מרחם לפעמים ובמקום להכריח אותו, כמו שמגיע לו, לזחול לתחנת האיסוף, הוא יפיל את תחנת האיסוף על ראשו.
איור: גגו עשת
כשכבר הבנתי שעלי לקחת את עצמי בידיים, לא היה לי כח לכך ולכן בחרתי להתמוטט ברעש ולהכריז בהיסטריה באוזני אהובתי ש"אני מוותר על המרתון הזה וזהו". מכיוון שלא הגיבה, שכן כנראה מראש הימרה נגד השתתפותי במרתון, הסלמתי את הטון והכרזתי ש"אני מפסיק לרוץ מעכשיו ועד בכלל".
איום זה באובדנן של שעות החופש המועטות מנוכחותי, דווקא עורר אותה לתגובה. היא הציעה שאכתוב למאמן שילון. אני השבתי ב"מה הוא כבר יכול לעזור?" כעוס ובכייני וגם ב"יש עוד שבועיים עד המרתון והוא בכלל בארץ" ולא וויתרתי גם על "זה כבר הטייפר" וככל שהחרפתי והרעפתי מושגים טכניים נעשה ברור לי שאין לי מושג על מה אני מדבר ומוטב שאכתוב.
אז כתבתי. התנצלתי על כך שכמאמין גרוע אני חוזר לבית הכנסת רק ברגעי משבר, כתבתי על מיעוט הריצות, ועל הכאבים, ועל העדר התוכנית והחששות, והוא ענה בלאקוניות, "עוד שעתיים אני נוחת בפאריז. קפה?".
לפעמים תחנת האיסוף היא בדיוק מעבר לסיבוב. נפגשנו, הוא הגיע לסוף שבוע של מנוחה, שמונים קילומטר שהסתיימו על מגדל האייפל ואני התלוננתי על המרתון. דיברנו קצת וכשלחצתי על תוכנית ספציפית אמר שארוץ כמה פעמים בשבוע חצי שעה ושבפועל מה שנעשה כבר נעשה. זה לא היה הרבה אבל זה היה מאוד מרגיע.
עוד יומיים מגיעים הבנקאי והטכנולוג הסיני, הברכיים עדיין כואבות, אבל השגרה של הימים שלפני מרתון מתחילה להשתלט. הריצה נשארת בצד ורוב המחשבות הן על עיכול, פסטה או אורז, ירקות או בשר, מגנזיום או ברזל. בסך הכל אין מתאים מהן למצבי הנוכחי בו האושר מגולם בחיתול שהתמלא.
הטור של אור ב- מהירות האור
