אחת לכמה זמן, לרוב אחרי מרתון, אני עוצר לחשוב למה אני רץ. למען האמת נכון יותר לאמר שאני נעצר, פתאום אין כבר כח לרוץ, השמש חזקה מדי, הפרטנרים מעטים מדי, אין סוף סיבות מופיעות וגורמות לכך שאני נעצר
מאת:אור
השבוע פגשתי אדם ששמע ממכר שאני רץ מרתונים ובפגישה שלנו ציין זאת. הגבתי במן המהום לא ברור, שגרם לשואל לתהות האם באמת רצתי מרתון מלא אי פעם או שהשמועות לא נכונות.
"רצתי חמישה מרתונים" אמרתי והרגשתי צורך להסביר למה אני נשמע כל כך לא משכנע. "התחלתי בגיל מאוחר" המשכתי "איכשהו נדמה שדברים שאתה מתחיל אחרי גיל שלושים לא הופכים באותה קלות לחלק ממך".
בפועל נדמה שההסבר מורכב יותר, נדמה שבניגוד לתפיסה לפיה הזהות שלנו היא דבר יציב, היא למעשה משהו משתנה, שמורכב מחלקים רבים, שמדי פעם מתחלפים. קצת כמו התאים בגוף האדם שמוחלפים באחרים לאורך השנים, כך גם אזורים שונים בעצמנו נעים בתוכנו, חלקם ינטשו לצמיתות וחלקם לזמן מה עד שישובו בהקשר אחר, מתוך מניעים שונים.
כמו בתאים, גם בנפש, העובדה שלרוב התחלופה היא איטית והדרגתית, גורמת למעין אשליה של רציפות. כך גם בעניין הריצה יש תקופות שבהן אני מרגיש "אחד שרץ" ויש תקופות שהנטייה שלי לצאת לריצה מורגשת כמו משהו כמעט זר, שאוטוטו הולך להיעלם.
מכאן הדרך להרהורים בשאלת למה אני רץ היתה קצרה. התשובה לשאלה הזאת השתנתה לאורך השנים, ואין ספק שהיא שונה בין אנשים שונים. לפעמים נדמה לי שאני רץ כדי לשפר את יחסי עם הגוף שלי שלאורך שנים פקפקתי ביכולותיו. לפעמים כדי להיות מישהו אחר ממי שאני ולפעמים כדי להתפייס עם מי שהייתי. לפעמים אני רץ כדי לשרוף את ההמבורגר של אתמול ולפעמים בגלל שאני נהנה מהחברה.
איור: גגו עשת
לא מעט פעמים יצאתי לרוץ כדי להירגע, במקרים נדירים רציתי להירגע בעקבות אירועי היום המלחיצים, לרוב הרגיעה היתה מהתקפותיהם של השדים הפנימיים. הפסיכואנליטיקאי פייר פדידה, כתב על תהליכי ההרגעה העצמית, שהם פעולות, לרוב גופניות, שנעשות לא לשם המטרה הרשמית שלהן, אלא מתוך צורך בהרגעה של חרדה, שכלשעצמו יכול להפוך למטרה הרשמית. זה יכול להיות באכילה שאינה למטרת השבעת רעב, אלא כדי להשיג הרגעה של אי שקט פנימי, או אפילו בלחיצה חוזרת על כפתור הרענון של הדפדפן כדי לראות אם הגיע דואר חדש.
הריצה למרחקים ארוכים היא דוגמא כמעט קלאסית, הפעילות השרירית המוגברת אך המונוטונית, יש בה כדי לחזק את תחושת הלכידות של הגוף ומהגוף תחושת ההחזקה הזאת עוברת אל הנפש, שמוצאת עצמה מחובקת על ידי המעטפת השרירית. זאת כמובן לא הסיבה היחידה לרוץ, וסביר להניח שלרוב הרצים יש סיבות אחרות לגמרי, אבל עבורי, לא אחת הריצה עשתה בדיוק את זה, מצטרפת לאכילה וללחיצה על העכבר.
אולי זאת החרדה שפחתה, אולי אלה ההליכות הארוכות ברחובות פאריז, ואולי אפילו השעות הרבות מול האנטרנט בהן השיטוט הוירטואלי מחליף את הריצה בשבילים, אבל שוב אני בתקופה של חיפוש אחרי שובר השיוויון שירים אותי מהכורסא ויוציא אותי אל הרחוב.
אחרי יותר מחמש שנים וחמישה מרתונים ועוד כמה ריצות ארוכות יותר, עדיין הרבה יותר קל לי להתמכר להרגעת ההמבורגר מאשר לזאת של הריצה. הנחמה היחידה היא שבניגוד למצבי לפני חמש שנים, אני מודע יותר לאפשרות שלי לבחור בין השבילים, בין זה שמוביל למקרר לזה שמוביל לנעלי הריצה.
יחד עם הבנה זאת מגיעה תחושת האחריות, התחושה שאי אפשר להסתתר מאחורי ה"לא מתחשק לי", שתמיד נעשית בחירה. "עם כוחות גדולים באה אחריות גדולה" אומר סבא של ספיידרמן לנכדו, לפחות במקרה שלי הדאגה לשלומן של בלונדיניות אינה חלק מהעסקה, ואולי בעצם כן.
הטור של אור ב- מהירות האור
