ברגע בסרט בו בוב ספוג כמעט ומתייבש למוות, מצאתי את עצמי קם מהמיטה נגד
רצוני וממלא במכניות את בקבוקוני חגורת המים במשקה איזוטוני, והבנתי כי
בוב ספוג משל היה היה, וגם הוא עובד בשירותו של המאמן .
מאת:admin
רק אני יודע מה אני בדיוק עושה עם תוכנית האימונים. רק אני יודע שאמנם אני מאמין בה מאוד ובכל זאת בימים של שתי ריצות, לרוב, כלומר כמעט תמיד, אני מוותר על הקצרה מביניהן. זה לא הרבה, שאני מקצץ, ריצה אחת או לכל היותר שתיים בשבוע, אבל התחלתי לחשוש מהגירעון המצטבר לקראת המרתון. נראה לי שהחשש מהגרעון הניע אותי לצאת למחנה האימונים בניצנה. כל מספר חודשים מתארגן בקבוצה האירוע שנקרא מחנה אימונים בניצנה. ניצנה נשמע לי רחוק, ידעתי שהיא נמצאת היכן שהוא בדרום, וקשורה לללובה אליאב, עם כי הקשר בין לובה אליאב וריצה תמיד נותר מעט מעורפל. חודשיים לפני המחנה הנוכחי המאמן הודיע שהפעם אני יוצא למחנה. הפעם, מכיוון שבפעמים הקודמות בהם הודיע על המחנה אמרתי שאני חושב שאצא אך דחיתי את ההחלטה הסופית, עד ששמעתי מהמאמן שהמחנה כבר מלא ורווח לי. רווח לי מכיוון שלא החלטתי לא לצאת ובכל לא יצאתי.
איור גגו עשת
הפעם זה הרגיש אחרת, נדמה שהמרתון המתקרב והגרעון המצטבר שהוזכר בהתחלה הכריעו את הכף, החלטתי לצאת לניצנה כדי לכפר במכה אחת על כל החטאים שלי שהצטברו בחודשי האימונים, מחילה של בזבנג וגמרנו, ניסיון מרוכז להתנקות מהרעלים והאשמות, משהו בין סדנת חוקנים למסע צלב למקומות הקדושים. ליתר ביטחון הודעתי למאמן שאהובתי באה איתי, מנסה לצמצם את תחושת האיום שעוררה בי ההגדרה "מחנה אימונים", ולהמיר אותה בהגדרה "חופשה זוגית פעילה".
"כל מסע של אלף מילין מתחיל בצעד קטן אחד" כתב היו"ר מאו, "כל מסע שאתה אמביוולנטי לגביו מתחיל במעשה כשל קטן" אמר פרויד. זה התחיל בזה שיצאנו מאוחר מתל אביב, העבודה התמשכה, ובדרך על כביש מספר אחת, פיציתי על כך שלא היו פקקים בכך שלא מצאתי את הכניסה לכביש שש. טעות שכמעט וגרמה לכך שנגיע, במקום לניצנה, למחנה אימונים של הג’יהאד האיסלאמי ברמאללה.
הגענו בחשכה לניצנה, להפתעתי לובה לא היה בשער. ארוחת הערב במאהל הבדואי כבר הסתיימה, ולכן הסתפקנו ב"נתראה מחר" ופרשנו ישירות לחדר, לאכול קרקרים עם גבינה צהובה, לשתות בירה, ולצפות במעלליו של בוב ספוג וחברו כוכב הים במחשב הנייד. בוב ספוג נפרד מדוכן ההמבורגרים שלו ויוצא למסע ארוך כדי להציל את הממלכה מזרועותיו של פלנקטון הרשע שהשתלט על מוחותיהם של כל התושבים. ברגע בסרט בו בוב ספוג כמעט ומתייבש למוות, מצאתי את עצמי קם מהמיטה נגד רצוני וממלא במכניות את בקבוקוני חגורת המים במשקה איזוטוני, והבנתי כי בוב ספוג משל היה, וגם הוא עובד בשירותו של המאמן . הדבר היחיד שהתמיה אותי היה שלא זיהיתי את טביעת ידו של המאמן עוד קודם, בשלב בו בוב נוטש את ההמבורגרים לטובת מסע ארוך.
התעוררתי בבוקר בניצנה אחוז בחששות מהריצה של שלושים ואחד הקילומטרים שצפוייה לי, הארוכה ביותר עד עכשיו. היה מן שקט מסביב, תחושה שהכל מתנהל בצורה רגועה לקראת הריצה, רגועה מדי. ניגשתי לתיק הנסיעות ושלפתי את הנעליים, הנחתי את חגורת המים, וחיפשתי את מכנסי הריצה, והחולצה והגרביים והשעון, וחיפשתי וחיפשתי, והפכתי את התיק, והם לא היו שם. אז חיפשתי במכונית אולי הם נפלו מהתיק, והוודאות החלה מתגנבת אט אט, שאכן השקט היה מטעה, שבחשאי פעלה ההתנגדות והשאירה את בגדי הריצה שלי מאתיים קילומטר מניצנה, במרכז העיר תל אביב, על השידה, מתחת לחתול המנמנם. באופן מחשיד קיבלתי את רוע הגזרה בהשלמה, "אגש למאמן ואודיע כי אנחנו עוזבים את המחנה" אמרתי לאהובה. שנינו הרגשנו שדבר מה משונה מתרחש, קבלה שלווה של גזרות אינה ממאפייני, האם מדובר פה בגזרה, או בהקלה שהתחפשה לגזרה?
החשד הזה הביא לכך שדי מהר הגזרה התחלפה בגזירה, אהובתי הקריבה את מכנסי הטרינינג שלה, שגזרה, והפכה לטייץ קצרים וצמודים, לא היה בהם את הברק הלוחמני של האריג הסינטטי המאפיין את מכנסי הסאקוני שלי, אלא מעין נינוחות נונשאלנטית ובטוחה בעצמה, שהצליחה לחלחל אפילו אלי. שלושים ואחד קילומטרים עברתי איתם באותו בוקר, שמונה נוספים אחר הצהריים, ועוד שישה עשר באימון אינטרווליים למחרת. משהו בחוסר המחוייבות של הטייץ הגזורים מטרינינג ישן, ובסתם חולצת טריקו במקום החולצה הנושמת, אפשר לי להשתחרר מתחושת המחויבות שהעיקה עלי. היה פחות למה להתנגד, הרגשתי שאני יוצא לריצה כמו שאני, אחד שרץ, ולא הכי מהר, רץ כי הוא נהנה מזה, נהנה מהנוף המדברי, מחברת הרצים האחרים, מהגוף שמסוגל, מהאחרות המשחררת של החוויה השונה.
ורק שאלה אחת נשארה איתי ללא מענה, לו הייתי שוכח את נעלי הריצה ממה היתה אהובתי גוזרת אותן?
רוצים לדבר עם אור – כנסו לבלוג מהירות האור – בשוונגנט
תגובות לטור של אור, ניתן להעביר לו ישירות למייל: mailto:[email protected] , או למערכת שוונג באמצעות עמוד צור קשר.
