מאת:אור

הריצה היא בית ספר טוב לכאב. כואב לי כשאני רץ, כמעט כל ריצה מלווה בכאבים. בריצה מהירה הכאבים חזקים יותר בריצה איטית פחות. כואב בתחילת הריצה בחימום, במהלכה ובסוף כשאני עייף. גם למאמן כואב, לא מזמן במהלך ריצה מהירה ביער בן שמן, אמרתי "קשה לי, הכל כואב" והוא, במקום להגיב בביטול, אמר "ברור, גם לי כואב". הופתעתי, לא העליתי על דעתי את האפשרות שגם למאמן כואב.

הריצה היא בית ספר טוב לכאב אולי בגלל תחושת השליטה שיש לי בכאבים כשאני רץ. זה יכול להתחיל מתחושה בכתף ימין. אני מנער את הכתף, מנסה לשחרר את הזרוע. לפעמים זה עוזר, לפעמים לא. הכאב ממשיך להתחזק, מהכתף הכאב מתפשט לעבר עמוד השדרה. פלח שלם של הגב כואב, אני ממשיך לרוץ עם הכאב. "כואב לי" אני אומר לעצמי, וממשיך לרוץ. "כואב, כואב" המסר שלי לעצמי מתקצר, כולי כואב. הכאב נוטש את האחיזה שלו במיקום מסויים בגוף, הוא מאבד את העיגון שלו, יוצא משליטתי, בדמיוני אני גוף של כאב שנע במרחב. זוהי לרוב נקודה קריטית בריצה. מתחיל דיאלוג פנימי, קול אחד אומר שהגיע הזמן לעצור, שהכאב רק יחמיר, שעדיף לעצור עכשיו ולנוח, ואולי, אם בכלל, להמשיך אחר כך. קול אחר מעלה את החשד שאם אעצור עכשיו כבר לא אמשיך לרוץ, הוא מזכיר לי שכבר נתקלתי בעבר בכאבים כאלה והמשכתי, ונזק חמור לא נגרם לי. המתבונן מן הצד בשלב זה יראה את סגנון הריצה שלי מתרופף, החזקת הגוף חלשה יותר, אני מטלטל את הגוף במקום להחזיק אותו זקוף, הצעדים שלי מרושלים.

איור: גגו עשת

בימים טובים אני מצליח לשמוע קול שלישי, שמצליח לראות מעבר לדילמה של לעצור מול להמשיך. הוא שקול יותר, הקול זה, לרוב הוא מתחיל באמירה "תפתח את החזה". אני מזדקף ומנסה להרחיב את בית החזה. משהו בתנועה הזאת מצליח להחזיר לי תחושה של שליטה לפחות לרגע קצר, כמו טובע שמצליח לשלוף את ראשו מתוך המים, ולהחדיר אוויר לריאותיו. כמו הטובע, גם אני די מהר חוזר ושוקע לעבר מצולות הכאב.

השלב הבא הוא הניטור, אני סורק את הגוף בחיפוש אחרי מקורותיו של הכאב. מנסה לבדל מתוך הגוף הכואב איברים, מחפש את מוקדי הבערה שמשלחים את האש בכל הגוף. הניטור היא תעסוקה מסיחת דעת. המחשבה שמתמקדת בכאב ודימוי הגוף כולו כגוש של כאב נאלצת להקצות משאבים לפעולת הסריקה, וכך פחות משאבים מופנים לחוויית הסבל. הסריקה מתנהלת מלמטה למעלה, ובחזרה. בכל פעם שמוקד כאב מאותר, אני מסמן אותו, קורא לו בשם, כאב ברגל, כאב בכתף, וממשיך הלאה. אין זה פיתרון מלא, הכאב ממשיך להידפק כל העת על שערי החושים, אבל הסריקה, שנמשכת ללא הפסקה, מצליחה בכל פעם להדוף במעט את להבותיו המתפשטות בחזרה אל המוקדים.

הסחה נוספת יכולה לספק הסביבה, לספור כמה פנסים מרכיבים את זרקורי הענק של האיצטדיון, חישובי זמנים להקפה ומה משמעותם לקילומטר, וכמובן תופעות טבע, כמו ניסיונות להיזכר בשמות הציפורים והעצים המקיפים את האצטדיון. חיבת הטבע האיזוטרית של המאמן שילון, נראית פתאום יותר מוצדקת.

ההתמקדות לא חייבת להיות או בכאב הפנימי או בעולם החיצוני, ישנה גם דרך שלישית שהיא התמקדות לתוך העצמי, שהיא בעלת אופי של מדיטציה. התמקדות בקצב הנשימה, ניסיון ליצור בו מונוטוניות, צמצום העפעפיים כך שרק מקטע קטן וכמעט חסר פירוש של העולם חודר בעדם. ברגעים אלה הכאב דוחף אותי לטכניקה, שלעיתים מביאה כמעט לתחושת התעלות. אני מצליח להיות בנקודות מסויימות בגוף, למצוא שם לא את הכאב שלהן אלא את הפוטנציאל שלהן. לרוץ באופן מדוייק, דווקא מתוך הכאב.
כשכל זה מצליח, במאמץ גדול המחשבה הופכת ממגבר לכאב ומאשנב לסבל, לאמצעי להתגונן בפניהם. הכאב, במקום להשתלט על ההוויה, מסייע לה להתמקד.

למרות כל אלה הכאב אינו נעלם, וגם בריצות בהן הצלחתי להפעיל בצורה יעילה את כל דרכי ההתמודדות הללו, שמחתי שהריצה מסתיימת והכאב נפסק. המעבר מכאב לאי כאב הוא חד, מפתיע, ובמובן מסויים מערער. בתוך רגעי השיא של המאמץ בריצה האפשרות שהכאב יפסק נראית כמעט דמיונית, הסיום שלו תמיד מפתיע. הריצה היא בית ספר טוב לכאב בדיוק מהסיבה הזאת, היא בית ספר טוב בגלל הכאב ובזכות הגבולות שלו. יש שבועות, וזה שחלף היה אחד כזה, בהם אני נחשף להבדל בין בית הספר של הכאב שהריצה מהווה, לעולם האמיתי של הכאב איתו מפגישים אותנו החיים. החיים יכולים לגרום לך להתגעגע לחוסר הרחמים של המאמן .

רוצים לדבר עם אור – כנסו לבלוג מהירות האור – בשוונגנט

תגובות לטור של אור, ניתן להעביר לו ישירות למייל: mailto:[email protected] , או למערכת שוונג באמצעות עמוד צור קשר.