מאת:אור
ככל שחולף הזמן השאלה רק מתעצמת. האימונים, במקום שהם יובילו לתחושה של ביטחון, נדמה שהם רק מגדילים את הספק. כלל אחד מוסכם על כולם- לא רצים מרתון לפני המרתון. עד המרתון הראשון ובין מרתון למרתון תמיד נשמר אותו מרווח של ספק. מתקרבים לארבעים ושניים קילומטר ומאה תשעים וחמישה מטרים, אבל לא מגיעים עד אליו. השאלה כמובן היא עד כמה מתקרבים.
כנסיות ריצה שונות נבדלות זו מזו בדיוק בנקודה זאת של המרחק מהמרחק. יש האומרים שאין צורך לרוץ יותר משלושים קילומטר ברציפות לפניכן, ויש שנשבעים בשלושים ושמונה קילומטר. כולם מדברים על השד שנמצא באיזור השלושים וחמישה קילומטר, אבל לכל אחד הגישה שלו להתמודדות.
מאמיני "שלושים זה די והותר" פועלים מההנחה שאין צורך להעיר את השד מרבצו לחינם בסגנון המוטו "אל תאירו דרקון ישן". בגישה שלהם השד נסבל יותר אחרי שהוא ישן טוב, ולא כשטרדו את מנוחתו שבוע אחר שבוע בתקופת האימונים הסמוכה למרתון. יתרה מזאת, נדמה שמאמיני השלושים אינם מאמינים בכך שהכירות מוקדמת עם השד תאפשר לפתח איתו יחסים של חיבה, "לא כל שד הוא קספר בפוטנציה" יטענו אלה.
מולם, כוהני ריצת השלושים ושמונה יטענו כי רק הכירות מוקדמת עם השד, ברמה של יחסים אינטימיים של ממש, תבטיח מעבר חופשי על פניו ברגע האמת. בין לבין קיימות סוגיות תיאולוגיות נוספות, אחת מהן הוא סוגיית המרחק המצטבר, הדומה במשהו לשאלת הטרנססובסטנציה שהעסיקה ופילגה את הנצרות לאורך ימי הביניים. במקרה של הנצרות השאלה היתה האם לחם ויין הקודש אכן הופכים בפיו של המאמין לבשרו ודמו של ישו, או שמא הם נשארים רק סמלים לבשר ולדם. באופן דומה חלוקים צדיקי עולם הריצה בשאלה מהו היחס המתקיים בין המרחק המצטבר ברגליו של הרץ לאורך השבוע לבין התרומה של מרחק מצטבר זה ליכולתו של הרץ לרוץ ריצה ארוכה רציפה. האם המרחק המצטבר אכן מצטבר לשווה הערך של ריצה ארוכה, או שמדובר אך ורק על דמיון שטחי ובהבדל ניכר. בהקשר זה אי אפשר שלא להזכיר את הפילוגים והמחלוקות לגבי אורך המרחק השבועי המומלץ, ושאלות נוספות כמו מתי יש להתחיל בהפוגה לפני המרתון עצמו, שלא לדבר על הדילמה הקיומית של בוקר הריצה, האם ביקור אחד בשירותים מספיק, או שמא אי קיומה של מצוות ההליכה לשירותים פעמיים שקול להחלפת הפסטה בערב שלפני בטשולנט.
ריבוי ההלכות השונות במוסדות הכניסייתיים השונים מבלבל את המאמין שטרם חזה בנס המרתון על בשרו. הוא מוצא את עצמו ניצב בביתו מול המראה, תוהה האם למרות העובדה שגוון עורו טרם התכהה לגוון עורם של אלה שהוא רואה מסיימים מרתון בטלויזיה, יש לו בכל זאת סיכוי להגיע לקו הסיום. במקרה שלי לא אחת תהיתי האם התרבותם של נמשי עקב הריצות המרובות בשמש מבשרת את ראשית אתיופיתיותי, או את ראשיתו של סרטן עור עתידי.
המרתון, כמו ההעמדה המקובלת לשיריהם של להקת "הכל עובר חביבי", עם שלומית אהרון ושלושת הגברים, תמיד נשאר עומד עם הגב אליך, פניו מוסתרים, עד שתתחיל ההופעה. "לא תרוץ מרתון לפני המרתון" הוא הדיבר הראשון של כל דתות הריצה, ולכן "אני מוכן לריצת המרתון" הוא משפט שניתן לאמרו רק בדיעבד, וגם אז המשפט נכון רק לגבי אותו מרתון שרצת ואין הוא מבטיח דבר לגבי העתיד.
אף אחד לא קם בוקר בהיר אחד ומחליט לרוץ מרתון, תמיד יקדמו לכך שבועות, ולרוב חודשים אם לא שנים של אימון. ובכל זאת, באותו בוקר של עשרה בינואר בטבריה, גם אם התכוננת כמיטב יכולתך, בין אם רצת שלושים קילומטר לפניכן או שלושים ושמונה, עדיין ידרש ממך אותו זינוק של אמונה. כי למרות הכל אתה אף פעם לא יודע שאתה מוכן לרוץ מרתון, אתה לכל היותר יכול להאמין בכך.
תגובות לטור של אור, ניתן להעביר לו ישירות למייל:
עמוד צור קשר.
