לפני מספר שבועות קפצתי לחנות אופניים לטובת כמה סידורים ונתקלתי בחבר ותיק, אלוף רכיבה מקומי לשעבר שהשאיר חותם בענף, אבל כמו רבים לפניו, נעלם בשלב כלשהו, מעט אחרי שהגיע לשיאו. התחלנו לגלגל שיחה כיפית על ימים עברו ואותו חבר סיפר כי "לפני מספר שנים נסעתי לרכוב בבלגיה והולנד וכמו כולם, חזרתי עם מחלת הנשיקה". לדבריו, גם כיום, שנים אחרי שפרש בגלל אותה מחלה מסתורית ש"חיסלה" אותו, הוא סובל מתסמיני עייפות וחולי, בכל פעם שהוא מנסה לחזור לכושר תחרותי.
מנסים לחזור להתחרות וסובלים מתסמיני עייפות וחולי? אתם לא לבד | צילום: THINKSTOCK
האם בישראל יש אימון יתר כרוני?
אם אתעכב לרגע על דברי אותו רוכב, הרי שעולה מכך שהוא מכיר ספורטאים נוספים אשר כמוהו חזרו ממחנה אימונים ארוך בבלגיה והולנד, עם תסמינים דומים לשלו ולא בהכרח באותה תקופה. האם כולם נדבקו במחלה מסתורית שאורבת לספורטאים באזורי הרכיבה של מדינות השפלה? סביר יותר להניח, אם צוללים לנבכי הפרטים שליקטתי בשיחה, שהשינוי החד משגרת אימונים ישראלית טיפוסית, אשר אינה כוללת תחרויות רבות, לשגרה מקצוענית המכילה שתיים עד שלוש תחרויות בשבוע, גבתה את המחיר מאותם ספורטאים והכניסה אותם לסחרור המאוד מוכר של אימון יתר (ותופעותיו הלא נעימות) וכפי הנראה את חלקם אף לאימון יתר כרוני – מצב ממנו לעתים אין דרך חזרה לספורט תחרותי ובמקרים קיצוניים, גם לחיים נורמליים.
עוד כתבות בנושא
איך להימנע מאימון יתר?
מה עושים כשהרגליים לא יכולות לרוץ יותר?
למה ימי מנוחה לא פחות חשובים מהאימונים עצמם?
כשאני מנסה למנות כמה ספורטאים הכרתי במהלך השנים שסבלו מתופעות אימון יתר או "הגעת יתר" (השלב הקודם לאימון יתר), התשובה מגלה מציאות קודרת: אני מכיר עשרות. מנערים צעירים שהיו כוכבים לרגע ו"נשרפו" בשל העומס הרב שהופל עליהם טרם הבשילו, עד ספורטאי קבוצות גיל שנפלו למלכודת המוטיבציה הגבוהה ופירקו את גופם חתיכה אחר חתיכה, עד שלבסוף לבסוף הפכו לצל של עצמם.
אני נוהג לדמיין את שגרת האימון של ספורטאי כהליכה על חבל. תמתח את החבל חזק מדי, והרי שהחבל בסופו של דבר ייקרע, כשהספורטאי צולל לתהום עמוקה אשר עומקה אינו ידוע, ממנה קשה מאוד לטפס ולעתים כאמור, אף בלתי אפשרי. ראיתי תסמינים קלים שמנוחה מוחלטת של שלושה ימים פתרה לחלוטין ולצערי גם חזיתי במי שצללו כל הדרך למטה, אל מותם הספורטיבי. אלו כמובן מקרים יותר נדירים.
יש לי סברה מרחיקת לכת, שבישראל ישנם באופן יחסי מקרים רבים יותר של אימון יתר ואימון יתר כרוני, מאשר בחלקים אחרים של הגלובוס, בהם הספורט מפותח כראוי. אחלוק כאן מספר השערות, תוצר של שעות מחשבה ועיסוק מרובה בנושא בשנה החולפת, ומקווה שיעוררו דיון או מחשבה בנושא בקרב מאמנים וספורטאים.
אז למה בישראל אימון היתר כל כך פופולארי? | צילום: thinkstock
מה הסיבות לאימון יתר?
ראשית, אתחיל מדור הספורטאים הצעיר. אחרי הכל, הם העתיד ואלו שבכוחם לקדם את מעמדה הספורטיבי הירוד של ישראל. למרבה הצער, כמי שחי את עולם הנוער והילדים כמאמן, ראיתי יותר מדי ספורטאים צעירים "נעלמים" בשלב זה או אחר של הקריירה הספורטיבית שלהם. יכולות להיות לכך מגוון סיבות, אך שתי סיבות שבולטות לרוב מעל כולן: או שנמאס להם או שנפצעו. פעמים רבות נזרקת מסביב המילה "נשרפו". זה לא ממש רחוק מהמציאות. בשורה התחתונה: אותם ספורטאים התאמנו חזק מדי, מוקדם מדי, המוטיבציה הגבוהה החזיקה מעמד שנתיים עד שלוש, כשבסופו של דבר הענף בו עסקו יצא להם מהגרון. בעיניי, ירידת המוטיבציה, השחיקה המהירה, הנה אימון יתר לכל דבר ועניין.
כפי שציינתי, לדעתי התופעה האחרונה חוזרת על עצמה בישראל יותר מאשר במקומות אחרים. מדוע? כיוון שבישראל, זמנם של מרבית הספורטאים הצעירים, שאול. מהרגע בו התחילו להתאמן, הם ומאמנם יכולים להתחיל לחשב את הקץ לאחור, עד ש"הענק הירוק", הלא הוא צה"ל, יגייס אותם וירחיק אותם לצמיתות מהספורט. הלחץ להצליח מוקדם הוא עצום, חייבים להספיק לדוג את הכישרון כמה שיותר מהר. לא משנה בכלל אם המערכות הפיזיולוגיות הבשילו או לא.
הסיבה השנייה לשכיחות תופעת אימון היתר בקרב ספורטאים צעירים בישראל – הלחץ להצטיין בכל, בעת ובעונה אחת – חשובה בעיניי בהרבה כיוון שיש ביכולתנו, מאמנים והורים לספורטאים הישגיים, אפשרות לחולל שינוי בנושא ודי בקלות.
השאפתנים ביותר נמצאים בסיכון הגדול ביותר
באופן לא מפתיע, ואני ממליץ בחום להורים לספורטאים לקרוא שורה זו מספר פעמים, מחקרים שנעשו על תופעת אימון היתר בקרב ספורטאים צעירים וספורטאים מקצוענים, גילו תמיד תמונה דומה: הטיפוסים המועדים ליפול למחשכי אימון היתר מאז ומתמיד היו High achievers – אותם ספורטאים שניסו לטרוף את כל העוגה, בשלל תחומים בחיים, ולהשאירה שלמה. בארצות הברית למשל, כך מלמדים מחקרים בנושא, ספורטאי מכללות רבים שניסו ללהטט בין הצטיינות אקדמית למקצוענות ספורטיבית, הלכו לאיבוד באמצע הדרך, כשכולם מעידים ש"לפתע משהו השתבש, הביצועים שלי החלו להתדרדר, ובכל יום שעבר החלום שלי רק הלך והתרחק".
אין שום סיבה שמחלת הנשיקה תמרר למישהו את החיים | צילום thinkstock
נתון מעניין נוסף שעולה מאותם מחקרים ומשותף כמעט לכל הנבדקים: רובם הצליחו בצורה יוצאת דופן מבחינה ספורטיבית והיו על המסלול המהיר לתהילה, רגע לפני שהגיעה ההתרסקות הגדולה של חייהם. הם פשוט לא ידעו מתי לעצור. לכל ספורטאי, מגיע הרגע הזה בעונה בו הוא חש בכושר שיא. זהו בדיוק הרגע לקחת צעד לאחור ולהבטיח כי מה שהשגת, לא ירד לטמיון בגלל חיפזון.
בהקשר זה צף בזיכרוני ראיון מרתק שקראתי עם אלופת העולם לשעבר בטריאתלון, בו סיפרה כיצד את כיתה י"א וי"ב, העבירה כשהיא ישנה 5 שעות בלילה, חורשת למבחנים ורודפת אחר תעודת הצטיינות, במקביל לניסיונה להיות הטובה בעולם בגילה. בדיוק כשהגיעה לנקודה גבוהה ומבטיחה, צעד אחד נוסף ומיותר גרר אותה להסתבכות, איך לא, עם מחלת הנשיקה שמיררה את חייה במשך שנתיים. את מרבית הקריירה שלה הקדישה למאבק בתופעות חוזרות ונשנות של אותה מחלה. אם אגיד לכם שאיני מכיר סיפורים זהים מהסצנה המקומית, יהיה זה שקר מוחלט. קיימים ואף לא מעט.
חלילה אינני טוען שזה בלתי אפשרי להצטיין בלימודים ובספורט בעת ובעונה אחת – עשו זאת רבים וטובים. אני בסך הכל גורס כי ייתכן ויהיה לכך מחיר בעבור אותו ספורטאי, הורה או מאמן, שעשויים לשלם על כך בטווח הקצר והארוך.
האם המחיר של אימון יתר וסכנת אבדן הקריירה הספורטיבית שווים את הילת ה"הצטיינות" בכל? איש איש ושיקוליו. אולם, חשוב להיות מודע לכך, חשוב להיות מודע לסיכונים ולהיערך בהתאם. בישראל, באופן כנראה טבעי, בשל הסיכוי הנמוך להתקיים כספורטאי מקצוען (כזה המתפרנס מספורט), בהחלט ניתן להבין את אותם הורים שמצפים מילדיהם להצטיין בלימודים במקביל לספורט. אבל שוב, יש לקחת את המחיר הגבוה בחשבון.
ואם נקפוץ רגע לעולמם של המבוגרים, הרי שגם שם הלחץ הסביבתי, מלבד עומס האימונים, הוא גורם מכריע בתפקוד הספורטאי. אקח את עצמי לרגע כדוגמה קטנה: בשנה שעברה, כספורטאי חובב בענף הריצה, ניסיתי להתאמן כרגיל בעת שהתמודדתי עם תינוק שהגיח לעולם, ניהול מועדון טריאתלון ואימון פנימיית ספורטאים תובענית והישגית. הלחץ מסביב, מהורים וספורטאים היה עצום. תוסיפו לכך אישה מקסימה המצפה שאהיה בעל למופת ובהחלט קיבלתם פוטנציאל לאימון יתר. זה פשוט לא עבד. נאלצתי להפחית, לשנות את אורח חיי ולהתאים את האימונים למציאות החדשה.
למאמן פוטנציאל אדיר במניעת מקרים רבים של "הגעת יתר" ואימון יתר | צילום: Katie Chan
ניהול יומן אימונים יומיומי
למשוואה העדינה הזו נכנס המאמן. למאמן פוטנציאל אדיר במניעת מקרים רבים של "הגעת יתר" ואימון יתר, באמצעות כלים ניטוריים יחסית פשוטים. אני לא מדבר כרגע על הצורך בתכנית אימונים הדרגתית המותאמת כמה שיותר לצרכיהם האישיים של הספורטאים, כיוון שזהו דבר מובן מאליו. הכוונה, בתור התחלה, ואת זה אני גם מקפיד מאוד ליישם עם כל אחד מספורטאי ההישג אותם אנו מאמנים בגילאי הנוער, לניהול יומן אימונים יומיומי מדויק המאפשר מעקב וניטור של שינויים פתאומיים בתחושה או במדדים.
בשלב מתקדם יותר, אנו מבקשים מהספורטאים לשלוח לנו מדי יום דפקי בוקר בשכיבה ולאחר מכן בעמידה (פרוטוקול אורתוסטטי) המאפשר לנו לעקוב אחר תגובת מערכת העצבים שלהם לאימונים, במיוחד בתקופות עמוסות. זהו תמרור אזהרה נפלא ופשוט מפני תופעות של אימון יתר או בכלל, עייפות ומתח כללי. לעתים, כשישנן סטיות חריגות, הספורטאי יתבקש לנוח באופן מוחלט. חשוב לציין שפסיקה כזו ניתן לקבל רק לאחר היכרות מוקדמת ודי ארוכה עם הספורטאי, המאפשרת לקבוע את מדדי הבסיס שלו בתקופות עמוסות ותקופות עדינות יותר.
ואם רוצים לקפוץ עוד מדרגה, הרי שישנה אפשרות לעקוב גם אחר "השתנות" פעימות הלב – שיטה שהולכת ותופסת תאוצה בקרב ספורטאי עלית, בה מנטרים באמצעות מכשיר מיוחד (או אפליקציה ייעודית ורצועת מד דופק חכמה) את השתנות המרווח בין הפעימות, ופוסקים את מידת "הפרעתם" של האימונים למערכת העצבים. גם כאן, יש צורך לקבוע מדד בסיס בתקופה פחות עמוסה.
הדרך הפשוטה ביותר בעיניי, וזו המתאימה ביותר למרבית הספורטאים ההישגיים, היא בדיקה יומית של הדופק (המשקיענים יכולים לנסות את השיטה האורתוסטטית) במקביל לדיווח על איכות השינה. בתקופות עמוסות, כך ידוע, אחד הסמנים הראשונים ל"הגעת יתר" היא פגיעה באיכות השינה. במקרים שכאלה, כמובן שיש לבצע התאמה מיידית בתכני האימון ולהימנע מגרירת הספורטאי לסחרור מסוכן של מחסור בשעות שינה מול עייפות גופנית. ישנן עוד שלל סממנים ומאפיינים לתופעות אימון היתר, רובם חופפים גם לתסמינים ומחלות אחרות (כאבי ראש, סחרחורות, אבדן תיאבון, הפרעות במצבי הרוח, עייפות קשה…), עליהם כבר נכתבו הררי מאמרים.
ובנקודה זו אחזור לתחילת הדברים ולמטרת הטקסט – חשיבותה של הבקרה וההכוונה של ספורטאים. להערכתי, לו אותם ספורטאים שנסעו להתחרות על אופניהם בבלגיה והולנד, היו מנוטרים כראוי וכתוצאה מכך היו מקבלים מנוחה הגונה ברגע האמת, ייתכן והיה נחסך מהם המחיר היקר אותו שילמו – אבדן יכולותיהם הספורטיביות הגבוהות. זוהי כמובן השערה.
אני גם מעז לשער, ובכך אסכם את הדברים, שהמנטליות הישראלית של "יהיה בסדר", תורמת גם היא את חלקה לתופעת אימון היתר בקרב ספורטאים צעירים ומבוגרים בישראל. חוסר המודעות ולעתים אף חוסר הרצון של חלק מהמאמנים להשקיע יותר, להתמקצע, להקשיב למומחים, לעתים ללמוד את אשר אינם יודעים וכמובן לשאול שאלות כשצריך, עלולים להוות חסם מסוכן בדרכם של ספורטאי ההישג הישראלים.
