קשה לי להאמין שזה קורה, אבל הנה, חזרתי לכתוב. יותר משנתיים חלפו מאז כתבתי טקסט לגוף תקשורתי כלשהו. היה לי ברור שמתישהו אחזור לכתוב, רק לא היה ברור מתי. היצר לפלוט את "השטויות" הספורטיביות שחולפות לי בראש תמיד היה שם, הסבלנות לא ובטח שלא הזמן. לפני קרוב ל-3 שנים, לאחר שעזבתי את משרתי ככתב אולימפי בעיתון "הארץ", אשתי ואני הקמנו מועדון טריאתלון לילדים ונוער בשם "טריאתלטים" וקשרנו את חיינו וזמננו אל אותם ילדים ובני נוער אותם אנו מאמנים. לאחרונה, הקשר איתם אף התחזק, לאחר שייסדנו חממת טריאתלון הישגי בקיבוץ רמת השופט שבצפון, שם אנו מתגוררים לצד מספר ספורטאים מצטיינים מהמועדון, מאמנים אותם באופן צמוד ומכוונים יחד איתם אל עבר עתיד הישגי בענף. משימה מרתקת ותובענית.
"כשאתה אמון על 120 ספורטאים צעירים ושאפתנים ומנסה להיות הורה מוצלח לתינוק בן 9 חודשים, הוא משאב נדיר" | צילום: אלבום פרטי
ילדים מותשים, רעבים, קרועים
את הטור הראשון שלנו אני כותב מיד לאחר אימון אינטרוולים מתיש. השעה 8:30 בבוקר, יום חמישי רותח, סופו של שבוע הלימודים הראשון לתלמידי ישראל. לאלו העוסקים בספורט, ובמיוחד ספורט הישגי, זהו שבוע קשה במיוחד. אפילו שבוע הרסני. העייפות משעות הלימוד הארוכות מחלחלת לשרירים ולעצמות, פוגעת באיכות האימונים ומאלצת אותנו לעשות את ההתאמות הנדרשות. בין אם זה לקצץ שעות אימון או להפחית את העצימות.
אין ברירה. במהלך שנת הלימודים פעמים רבות עומדים מולנו זומבים. ילדים מותשים, רעבים, קרועים הנאלצים לזגזג בטירוף מוחלט בין בית הספר, הבית והפעילויות השונות אליהם התחייבו. כשמדובר בתיכוניסטים, במקרה הטוב יום הלימודים מסתיים ב-15:00, במקרים פחות טובים, אנו קולטים באימונים בני נוער שסיימו את יום הלימודים ב-17:30, כמעט 10 שעות לאחר שהתייצבו בבית הספר. חלקם, עוד הגיע לבית הספר לאחר אימון בוקר, משמע יקיצה ב-5:30. את היום יסיימו ב-21:00, רצוצים, ללא יכולת לישון בין האימונים, לאכול כמו שצריך, להכין שיעורים, אפילו לומר שלום להורים. זוהי שגרת יומו של ספורטאי נוער הישגי השואף להצטיין גם על ספסל הלימודים. חייו דומים יותר לחייו של עבד הרודף אחר הזמן לנשום.
חושבים שאתם עובדים קשה? נסו להיכנס לנעליו של ספורטאי הישגי צעיר לשבוע אחד | צילום: אלבום פרטי
חושבים שאתם עובדים קשה? נסו להיכנס לנעליו של ספורטאי הישגי צעיר לשבוע אחד – ההסחבות האין סופית עם תיקי הציוד לכל מקום, הנסיעות, האימונים המאתגרים, החיים על הסנדוויצ'ים בדרכים – סביר להניח שתיכנסו להלם, שלא לדבר על אימון יתר קשה. אלו לא חיים, בטח לא כאלו הראויים למי שרוצה להצטיין בספורט.
האשמה מוטלת בחלקה על מערכת החינוך שלנו. מערכת החינוך הישראלית אינה ערוכה להתמודד עם ספורטאים, אינה מעודדת עיסוק בספורט ומבחינת המדינה, כותלי בתי הספר צריכים להיות מרכז עולמו של הנער הצעיר. מבוא החמה ועד צאת הנשמה. הילדים מגיעים לבית הספר עם הזריחה ובחורף יוצאים לאחר השקיעה. עצוב ומדכדך. עולמם מצטמצם לישיבה מכווצת בתוך כיסא קשה. הכל מתרחש שם בחוץ והם כלואים שם בפנים. מיותר לציין שהחל משעות הצהריים המוקדמות, הקשב איננו, יכולת הריכוז שואפת לאפס והזמן מתבזבז לו. העיקר שלא יחזרו לבית ריק או חלילה, ינוחו בטרם יצאו לפעילות גופנית. בית הספר הממוצע כמובן אינו מציע מזון ראוי והנערים ניזונים מהרעל הנפלט ממכונות המזון וכידוע, ספורטאי רץ על קיבתו.
מה הלחץ הורים?
אך גם להורים יש חלק לא מבוטל בהפיכת ילדם לעבדי הזמן. הלחץ המתמיד להצטיין, להעמיס עוד ועוד יחידות לימוד, ללמוד במגמה הטכניונית שתשיג לך את תעודת הבגרות המיוחלת במתמטיקה כבר בכיתה י', מגיע מהבית. מה הלחץ? האם זה יהיה כה נורא שהילד יסיים את מבחני הבגרות כמו שאר בני גילו? האם יחול אסון כלשהו אם הילדים יסיימו מסלול בגרות רגיל ללא כל הכותרות המפוצצות, אך יוכלו לנהל אורח חיים שפוי אשר יאפשר להם לשמור גם על אורח חיים בריא ואקטיבי? כשעומדת בפני ההורים ההחלטה, מסלולי היוקרה הבית ספריים וההעשרות, או ההצטיינות בספורט, המאזניים כמעט תמיד ייטו לכיוון בית הספר.
היתרונות החומריים שלכאורה מוצעים במסלולי ההצטיינות, יועדפו על יתרונותיו של הספורט ההישגי. אין ספק שהספורט הישראלי הרוויח את רתיעת ההורים ממנו, אך אסור להתעלם מהיתרונות הגלומים במצוינות ספורטיבית. לטעמי, כמי שגדל במסגרת הישגית ספורטיבית, יתרונותיו של העיסוק בספורט תחרותי גדולים מאלו שמציע בית הספר הממוצע בישראל.
המאבק מול מתחרייך על מסלול המרוצים, ילמד אותך בהמשך הדרך לרדוף אחר מתחרייך העסקיים ואף לגבור עליהם. התחרותיות תוטמע בד.נ.א. שלך ותשרת אותך במרדף אחר המצוינות במקום העבודה. הדבקות במטרות, תכנון הדרך והזמן, ילמדו אותך לנווט אל מטרות החיים הגדולות והמשמעותיות. יכולת ההתבוננות, ההקשבה לגוף ושימת הלב לפרטים הקטנים, תאפשר לך לקלוט רסיסי מידע שאחרים מסביבך פספסו. והחשוב מכל, לאחר התלאות שעברת, כל האימונים הקשים והמפרכים בהם הדפת שדים גדולים ומפחידים עד כלות נשימתך, כמעט כל דבר בחיים ייראה לך כמו משחק ילדים.
וכאן נגמר הזמן שלי, חייב לרוץ…
אילן ,
שכחת את החלק של המאמנים בהפיכת הנערים למכונות. נראה אתכם מלמדים אותם להיות מאוזנים. לא, ההצלחה שלהם היא המסלול שלכם … אתם צריכים אותה יותר מרוב הנערים/ות!