הרובד הרגשי שבאימון הגופני הוא כמו לא קיים בשוק המסחרי. הוא לפעמים מתחפש בדמות שיעורי יוגה המוניים שלא נוגעים במהות הפילוסופית והראשונית של הדבר, אבל חוץ מזה – כמעט אף אחד ואף מקום לא חרט על דגלו את השאלה: איזו חוויה רגשית מעלה בך פעילות גופנית ומה את צריכה מולה?
לטורים נוספים:
בין תזונה לנפש: דילמת התזונאית והמטפלת הרגשית
מסע לריפוי לב כואב – מה זה מובמנט דאנס?
אל תלקו את עצמכם! איך להשתמש בפעילות ככלי לוויסות רגשי ולא כמקור לאשמה
ספורט הוא שדה נפיץ עבור הרבה אנשים ויש לכך שלל סיבות: חלקן סוציולוגיות כמו אידיאל היופי ותרבות הדיאטה, חלקן פסיכולוגיות ואישיות כמו ניתוק מתחושות גוף בגלל מנגנוני הגנה (דפוסים שהתפתחו בתחילת חיינו), תחושת זרות ואי שביעות רצון מהגוף (דיספוריה גופנית) בגלל נסיבות חיים מורכבות, הפרעות אכילה שהן הפרעות נפשיות שיכולות לשבת על טראומות והרשימה היא ארוכה ואולי אפילו אינסופית.
נועה זילברמן | צילום: יובל כהן
ספורט הוא שדה נפיץ רגשית להרבה אנשים בגלל סיבות חברתיות, אישיות והשזירה שבין השתיים,
כי אם למישהי יש טראומת ילדות שגרמה לצורך בשליטה והולידה הפרעת אכילה, וזו פגשה את אידיאל היופי ותרבות הדיאטה, עלולה להיווצר הזנה רעילה בין האישי לחברתי, כמו פינג פונג שרק מסלים את הקושי הרגשי מול גוף, תנועה, חיבור לגוף, דימוי גוף והקשר של אלו לנפש.
העניין הוא שאני לא יכולה להאשים את אליאב, מאמן הכושר בן ה-25, שהוא לא יודע לתת התייחסות ומענה לחוויות הרגשיות והמורכבות שעלולות להגיע עם אימון או אפילו רק עם הרצון להתחיל להתאמן. אני לא יכולה להאשים אותו, כי מאיפה הוא יידע על מנגנוני הגנה, סיבות נפשיות לניתוק מגוף, או "סתם" מערכת יחסים לא בריאה מול ספורט ואכילה – דבר שקיים אצל פלח רחב מהאוכלוסייה, אבל אף אחד לא מגדיר את זה כבעיה שמצריכה התבוננות רגשית, אלא ממשיכים למתג את זה כ"בעיה בכוח הרצון".
נועה זילברמן | צילום: יובל כהן
איך אליאב ידע את כל אלו אם לא במסלול ההכשרה שלו, לא במקום העבודה שלו ולא בחברה בה הוא חי מדברים על זה כבעיה שהיא גם רגשית ושהאדם שקשה לו – לא אשם בקושי, לא צריך לנזוף בו ואם כבר צריך לעזור לו להבין מה הוא מרגיש ומה הוא צריך כשהוא מרגיש ככה, מה יכול לתמוך בו.
נכון שמדובר פה בהסתכלות טיפולית, אבל מערכת היחסים מול ספורט ואורח חיים בריא, מצריכה התייחסות רגשית ולמאמני הכושר יש תפקיד חשוב הרבה מעבר להעלאת מסת שריר ללקוחות שלהם. כן, יש כיום כבר ניצנים של מודעות וחדרי כושר שלוקחים סדנאות העשרה לצוות שלהם לזיהוי הפרעות אכילה במרחבי כושר, או לקידום שיח מיודע דימוי גוף.
נועה זילברמן | צילום: יובל כהן
אבל האמת היא שמה שהכי מטריד אותי, זה ששוב ההתפתחות הולכת לקצוות ולא מסכימה להתבונן לבעיה האמיתית בעיניים: אחוז גבוה מהאוכלוסייה חש קושי רגשי ענק מול פעילות גופנית או התמדה בה והסיבה לכך היא לא כי "אין להם כוח רצון" – אז מה כן?
כי נעמה מפחדת לפגוש את זה שהיא לא מסוגלת, כי למיכאל יש קושי לייצר שינוי באורח החיים אבל זה משהו שקורה לו בעוד מישורים בחיים וקשור לרבדים רגשיים עמוקים, כי למאיה יש תחושת בושה להראות אחרת מהאנשים והייצוגים שיש בחדר כושר, כי השיעורים לא באמת מותאמים לכל הרמות, כי כשעמית לא מצליחה תרגיל היא שוב מרגישה את הבושה שהייתה לה כשהייתה ילדה בשיעורי הספורט בבית הספר – וזה גורם לה לשנאה עצמית ורצון לפרוש מהכל, כי גוף ונפש האדם היא מערכת מורכבת שמהדהדת בין הגוף לנפש למעשים שלנו ובחזרה.
נועה זילברמן | צילום: יובל כהן
הגיע הזמן שהחברה כולה ואנשי מקצוע מהתחום בפרט ישכילו להבין שהיכולת לקיים אורח חיים בריא מורכבת מהמון סיבות, שמי שמתקשה בכך הוא לא אדם עצלן וזה לא מעיד על האופי שלו דברים שליליים, שצריכה להיות רגישות גבוהה במרחבי ספורט לאיך מרגישים האנשים שמתאמנים ומתאמנות, שחובה להכניס קורסים על בריאות הנפש בהכשרות, גם אם הן קצרות כמו קורס מאמני כושר. ומעל הכל – שאימון גופני הוא מפגש מעמיק עם נבכי הנפש ובמקום שיגביר את הניתוק שבין הנפש לגוף, הגיע הזמן שנשתמש בספורט כאמצעי לחיבור, כי לא הכל בראש – הכל גם בגוף והגיע הזמן שנקשיב לדיאלוג שלהם אחד עם השני.
לכן, כשלקוחה מגיעה אליי אני מתבוננת ביחד איתה: איך היא מגיעה היום? מה קרה כשנבלו פניה בתרגיל ההוא? איך זה גרם לה להרגיש? מה היא צריכה כשהיא מרגישה ככה? מה יכול לעזור לה לצלוח את הפחד הזה או להתמיד מבלי להיות בהלקאה?
אני סקרנית לבדוק איתה איך *היא* מרגישה. אני עוזרת לה להתחבר לאוטונומיה שלה במקום לדעת עבורה, ומתוך אלו – יכולה להיווצר חוויה מרפאת בספורט ותנועה.
הכותבת: נועה זילברמן | מתמחה בפסיכותרפיה, מאמנת כושר הוליסטית ומגישת הפודקאסט "מאוזנת".
