כמה מלים על יחס "כישלונות-הצלחות" ולמה אופי וסביבת אימונים אופטימלית יותר חשובים לדעתי מגנטיקה.
המטרה שלי כמאמן בקבוצה של אנשים מבוגרים עם אוריינטציה הישגית הינה שאנשים יסיימו את תחרויות המטרה שלהם במיקום/תוצאה מעולים.
כדי שזה יקרה הספורטאי צריך לעשות ביצוע מעולה בתחרות.
כזה שמשקף את היכולת הפיזיולוגית, הטכנית, והמנטלית שלו.
מצוינות באימון קל זה לעשות אותו באמת קל | טלי שיינברג, ZONE3
על היכולת הפיזיולוגית, הטכנית, והמנטלית אנחנו עובדים ללא הפסקה.
מנסים לשפר ולהשתפר.
שאיפה למצוינות.
כל יום.
כל אימון.
כל שבוע.
כל חודש.
כל שנה.
מצוינות זה לא אומר חזק או קשה בהכרח.
הרבה פעמים להפך.
מצוינות באימון קל זה לעשות אותו באמת קל.
העניין הוא שגם כשאתה עושה את הכל נכון, זה עדיין לא אומר בוודאות שתצליח בתחרות.
ובטח לא בכל התחרויות שלך.
גם הספורטאים הכי טובים בעולם לא מצליחים בכל התחרויות שלהם לאורך כל הקריירה.
בסביבה הנכונה אתה לומד מה צריך לעשות כדי להצליח אבל לא פחות חשוב מזה אתה לומד גם להיכשל נכון.
לצאת מהכישלון עם תובנות וחוזקות חדשות.
בהדרגה היחס בין כמות ההצלחות שלך לבין כמות הכישלונות שלך מתחיל להשתפר.
אתה מצליח הרבה יחסית ונכשל מעט יחסית.
רולינג הילס במגמה כללית כלפי מעלה.
אתה נהנה מההצלחות אבל הן לא מעיפות אותך לשמיים. אתה מבין שלא עלית על הפטנט ושהכל זמני.
שאם לא תמשיך לעשות הכל נכון אז הסיכוי שלך להצליח שוב הוא לא גבוה.
אתה מתבאס מהכישלונות שלך, אבל הם לא מפילים אותך לרצפה. אתה מבין שהכישלון הוא מצב ושהוא לא מגדיר אותך. שאם תמשיך לעשות הכל נכון אז הסיכוי שלך להצליח מתישהו בהמשך הוא מאוד גבוה.
בסביבה הנכונה לא בוחנים אותך לפי תחרות אחת או אפילו עונה אחת.
טובה או רעה.
בוחנים אותך לפי עקביות הביצועים והתוצאות/מיקומים שלך לאורך כמה שנים.
עקביות ביצועים, תוצאות, ומיקומים לאורך כמה שנים זאת הפרספקטיבה הרלוונטית היחידה בעיני.
