מאת:אור

מאז שהגענו כמעט בכל פעם שאנחנו יוצאים לסיבוב בפאריז, אנחנו נתקלים בקו הכחול. אותו קו שמסמן את המסלול לאורכו ארוץ את ארבעים ושניים הקילומטרים ומאה תשעים וחמישה המטרים. הייתי בפאריז פעמים רבות בעבר אך באף אחד מהביקורים הקודמים לא חשתי את הדריכות המתמשכת שמלווה אותי ביומיים האחרונים. בדריכות הזאת יש משהו מאוד שונה מחוויות פאריז הקודמות שלי שהיו כולן תחת מטריית החופש. הפעם אני לא חופשי. אני לא שותה יין, אני נמנע, בהצלחה חלקית, מטיולים רגליים ממושכים, וגם שעות השינה מוקדמות וארוכות יותר. העיר נראית לי אחרת לגמרי, ממטרה בפני עצמה היא הפכה לאמצעי. העיר אמורה לגונן עלי במהלך הריצה, ולעזור לי באמצעות הנוף העירוני להסיח את דעתי מהכאבים המתגברים ברגליים. מגדל אייפל שינה תפקיד, מהסמל של העיר הוא הפך לסמל של סוף הריצה, כשאראה אותו הולך ומתקרב יהיה זה סימן כי הבלתי אפשרי כבר כמעט והפך לאפשרי.

יום שבת בבוקר סיפק סימולציה מקדימה לדבר האמיתי. "ריצת ארוחת הבוקר" למשתתפי המרתון, כמה אלפים בודדים של רצים, עושים את חמשת הקילומטרים האחרונים של המרתון, בליווי תזמורת כלי נשיפה. אמנם זה עדיין שונה מאוד משלושים וחמישה אלף הרצים שיהיו כאן למחרת, אבל התאפשרה בכך טעימה קטנה של הכח המעודד שיש לנחיל אנושי רב לאומי מלווה במוזיקה, ולעובדה שגם בצרפת מספרים את אותן בדיחות על השיער שלי. ולא, גם בצרפתית זה לא ממש מצחיק. אך לא רק הפן האנושי החל להתגלות, אלא גם עלייה שאצטרך להתמודד איתה לקראת הסיום ואוכל לזכור שיום קודם לכן היא נראתה לי לא כל כך נוראה.

ריצת ארוחת הבוקר – יום לפני המרתון בפאריז

חלומות הלילה שלי מבטאים את הפחדים שלי באופן שכמעט אינו דורש פירוש : השיניים נופלות, מתברר לי שאני נמוך בהרבה מגובהי האמיתי, וגם כשלונות מקצועיים לא חסרים בהם. בינתיים אני משתדל להדוף אותם באמצעות התקוות, שנדמות לא יותר מציאותיות, של שעות הערות. בכל מקרה, גם הפחדים וגם התקוות כבר התחילו לארוז, ביום ראשון ברבע לתשע הזינוק, כמה שעות מאוחר יותר, הם יפנו את מקומם לוודאות.

אתר מרתון פאריז

מרתון בפאריז

תגובות לטור של אור, ניתן להעביר לו ישירות למייל: [email protected] , או למערכת שוונג באמצעות עמוד צור קשר.