מרתון סמסונג תל אביב הוא אירוע הריצה הגדול ביותר של ספורט הפנאי הישראלי. הוא צריך להיות חגיגה, להסתיים כחגיגה ולא בוועדה
מאת:יאיר בן עמי
מקרה מותו של הרץ בחצי המרתון של תל אביב 2013 לא היה הפעם הראשונה שמישהו מת במהלך פעילות גופנית, אבל זו היתה הפעם הראשונה בתרבות ספורט הפנאי של ישראל שמוות כה ידוע היה כה מסתורי ובכל זאת השפיע בצורה כה קיצונית והביא להקמת ועדה. במהלך השנה האחרונה עשיתי מאמצים לברר אם מישהו יודע ובעיקר מוכן לדבר על סיבת המוות, כלום, מאום ובעיקר שששששש, אסור לדבר. נתיחת גופה לא בוצעה, ועדה ישבה, הסיקה והמליצה, עובדות? עזבו, זה לא בשבילנו.
הדבר היחיד שאפשר לקחת מהמקרה הטרגי הוא המלצה – לא חייבים למות בגלל ספורט, אפילו לא מומלץ וכנראה שזה לא יביא תועלת לאף אחד. במהלך השנים שמעתי לא פעם התבטאויות הנשמעות מאוד מרשימות כשהן יוצאות מפיו של ספורטאי, מאמן ואפילו אוהד ספורט. כשהן מיושמות זה יכול להיגמר רע מאוד.
| חיפשתי ביטויים שאמורים לתת השראה לספורטאים ובשיטוט בין אנשי המערכת שלנו מצאתי את הללו: "לא לוותר", "דבר לא עומד בפני הרצון", "קשה יש רק בלחם וגם אותו אוכלים", "הסבל רגעי – התהילה נצחית", "זה הכל בראש", "החזק מנצח", "אין לא יכול, יש לא רוצה!", "מה שלא הורג אותך מחשל אותך" ובצבא היתה לנו תוספת צינית על האחרון. אני בטוח שכל אחד מכם יכול להוסיף עוד כמה קלישאות מרנינות, מסוכנות ובעיקר ריקות מתוכן מקצועי של ממש. קלישאות נועדו למלא חלל בו קיים חסך מקצועי. אלו שהוזכרו בפסקה הקודמת הן דוגמאות לקלישאות שיכולות להתאים במקרה הטוב עזבו לרגע, או לכל אורך הטור הזה, את הספורטאים המקצוענים, מבין כשלושים |
צילום אילוסטרציה thinkstock
|
אישית אני יכול להבין את מי שמתעקש להשלים פעילות ספורטיבית כשההרגשה אינה מושלמת, אפילו כשההרגשה רעה. הייתי שם, כספורטאי, מאמן ולא רק. בלי לזלזל באופי החזק הנדרש להשלמת משימה, ספורטיבית כדוגמה המתבקשת, כשההרגשה לא טובה, לעתים עדיף לוותר.
רק בשבוע האחרון נפטרו שני ספורטאי פנאי במהלך פעילות. עוד אחד לקה בליבו וניצל בזכות פעולות החייאה שצלחו. זו לא המטרה של תרבות ספורט הפנאי, לא נכון להקצין מאמץ עד מוות, אפילו לא עד פציעה, ולו הקלה ביותר, גם גיד מתוח אינו יכול להציג הצדקה למאמץ שיצר אותו, לא כשמדובר בספורט פנאי – ספורט אשר נועד להנאה וגם אם ההנאה היא בשבירת השיא האישי.
מרתון סמסונג תל אביב הוא אחד מהסמלים הגדולים של תרבות ספורט הפנאי בישראלי, ולו בזכות המרכזיות של העיר וכשלושים אלף או יותר של רצים ורצות. הוא חייב להיות חגיגה, אסור שיהיה כלי ניגוח כנגד פעילות ספורטיבית בריאה ושנועדה להנאה.
על כל אחד ואחת ממשתתפי מרתון סמסונג תל אביב חלה אחריות כנציג ונציגת תרבות הפנאי בישראל. ממקום זה חובה עלינו להיות ספורטאים בריאים, פיזית ונפשית, ואם הבריאות לקויה, לקחנו תרופה, הרגשנו רע, מותר לוותר, החיים שווים יותר מעוד קו סיום של מרוץ עממי – כן, זו ריצה עממית עבור הרוב המוחלט שימלאו את רחובות תל אביב לחגיגת ספורט אדירה.
יאיר בן עמיעורך לשעבר של אתר שוונג
בעל הטור מציאות נושכת
