לכל הטורים של המאמן ליאור זך-מאור

במיתולוגיה של הישראמן יש שתי מהדורות שכנראה גם מי שלא השתתף בהן שמע עליהן הרבה "מורשת קרב"-מהדורת 2009 עם הרוחות העזות ברכיבה וסופות החול בריצה, ומהדורת 2012 עם הטמפרטורות הסופר נמוכות על ההרים. התמזל מזלי, או שלא, להשתתף בשתיהן, ועוד במקצה המלא. לפני שלוש שנים חגגנו כאן עשור למהדורת 2009 והפעם הגיע תורה של חגיגת העשור למהדורת 2012. איך אומרים, נעשה לי קר רק מלחשוב על זה. בואו נתחיל, הנה הזיכרונות שלי מזווית המשתתף במקצה המלא.

זיכרונות מזווית המשתתף במקצה המלא | צילום: צלמי שוונג

לעוד כתבות ישראמן
לקראת הישראמן: אימון בקצב תחרות – הפרדוקס
השלשה שלנו לישראמן: "יש לי חשבון פתוח עם המסלול הזה"
בלוג ישראמן: "זהו, מריחים כבר את קו הזינוק"

רקע והכנה

בקיץ 2011 נסעתי להשתתף באיירונמן רגנסבורג בגרמניה כדי להכיר את התחרות לקראת משלחת קבוצתית בשנה שאחריה. השחייה עברה טוב למדי אבל במהלך הרכיבה נכנסה מערכת גשם ורוח משמעותית שהקשתה מאוד פיזיולוגית, מנטלית, וטכנית. בקושי ראיתי משהו דרך המשקף ובאזור הקילומטר ה-175 הגעתי בזווית לא טובה לפסי רכבת שחצו את הכביש באלכסון, הגלגל הקדמי שלי "נשאב" לתוך אחד הפסים והתרסקתי על הכביש. במקום בשער הסיום, סיימתי את התחרות בבית חולים גרמני חבול ומבואס. ליקקתי את הפצעים חודש חודשיים ובסתיו החלטתי להשתתף בישראמן של תחילת 2012.

אני זוכר שהייתי עסוק למדי ואת מרבית אימוני הרכיבה עשיתי על הטריינר, מה שהיה די חריג באותה תקופה טרום עידן הטריינרים החכמים והתוכנות הוירטואליות. היו שבועות שפשוט עשיתי שלושה אימוני טריינר של שעתיים כל אחד ולא רכבתי בחוץ בכלל. כמובן שגם שחיתי ורצתי, אבל במבט לאחור הייתי בכושר די בינוני ולפי התמונות מהתחרות גם במשקל מעט גבוה מדי.

לפני התחרות

לקראת התחרות היה באוויר את ההייפ הרגיל וכולם דיברו על הפייבוריטים בחצי ובמלא. אחרי שנתיים עם זרים חזקים וספורטאי על אחד בשם גלעד רותם, היה די ברור שהרמה הפעם תהיה פחות גבוהה ושאם לא יקרה משהו יוצא דופן תום מרמרלי ואני אמורים לכל הפחות להיות בחלק הקדמי של התחרות.

"אצבעות הידיים לא תפקדו ולא הצלחתי לפתוח ג'ל ולאכול" | צילום: צלמי שוונג

אולי זה הגיל אבל אני לא זוכר שום דבר חריג בתחזית מזג האוויר ובדיבורים על התנאים הצפויים. פשוט לא היה לנו שום מושג מה עומד להתרחש למעלה על ההרים הגבוהים. אני זוכר שמשום מה מאוד התרגשתי ובקושי ישנתי בלילות שלפני התחרות. בוקר התחרות היה רגיל, השכמה, קפה, קצת אוכל, סידורים אחרונים בשטח ההחלפה ומשם לזינוק. היה קר כמו שתמיד קר באילת בבוקר לפני הזינוק. לא משהו יוצא דופן. אני חושב שיש ימים מסוימים שבהם אין הרבה קורלציה בין מה שקורה למטה בעיר לבין מה שקורה למעלה על כביש 12, גם מבחינת רוח וגם מבחינת טמפרטורה.

התחרות עצמה

היתה לי שחייה טובה ונדמה לי שיצאתי ראשון מהמים במקצה המלא למעט שחייני השלשות. בשטח ההחלפה שמתי וסט דק ושרוולי ידיים לבנים ויצאתי. ידעתי שכל שנייה קובעת ושתום בעקבותיי ושהוא רץ הרבה יותר טוב ממני. לא כפפות, לא גרביים, כלום. היה לי קר בדקות הראשונות של הרכיבה לאורך שדה התעופה הישן, אבל בעלייה לנטפים התחממתי והרגשתי טוב. בדיעבד אני יודע שנסחפתי קצת ולחצתי מדי בטיפוס. עקפתי לא מעט משתתפים מהחצי שיצאו מהמים קצת לפנינו והגעתי למעלה די מהר.

במהלך הירידה באמבטיה הראשונה אחרי מעבר נטפים הגעתי בפעם הראשונה למהירות גבוהה והתחלתי להרגיש שהקור חריג. היה בהיר וקר. לא קר, קפוא. מעלות בודדות או אולי אפילו אפס מוחלט. ביחד עם בגדים קצת רטובים וקצת מזיעים זה יצר תחושה נוראית. במיוחד במקטעים של המהירויות הגבוהות בירידות. באותה שנה רכבתי עדיין עם מערכת הילוכים מכאנית ואני זוכר שהיה לי קשה להעביר הילוכים. אצבעות הידיים לא תפקדו ולא הצלחתי לפתוח ג'ל ולאכול. גם לשתות מים קרים מהבקבוק לא ממש התחשק לי. לדעתי בשעתיים הראשונות לרכיבה בקושי הכנסתי נוזלים וקלוריות. סבלתי כהוגן וכל מה שעבר לי בראש שזה לא אנושי ושאולי יחדלו אותנו, כי אחרת זה עלול להיגמר לא טוב. גם מבחינת תאונות ברכיבה בגלל שליטה מוגבלת, וגם מבחינת היפותרמיה. ספק מחשבה שכלתנית ספק משאלה.

הייתי לבד מקדימה על המסלול והחברה היחידה שהיתה לי היו החיילים על רכבי האמר ששמרו עלינו. באותה תקופה הגזרה של גבול מצרים היתה חמה למדי ולמיטב זכרוני אלוף פיקוד דרום בזמנו טל רוסו אישר לפתוח זמנית את כביש 12 במיוחד עבור התחרות. בכל פעם ששמעתי רעש הנחתי שהנה הגיע רכב של המארגנים להגיד לי שהחליטו לחדול ולאסוף אותי למטה. רכב לא היה שם, ובטח לא רכב של המארגנים שהגיע לאסוף אותי. אבל באחת ההזיות באמת הגיע רכב מאחור. זה היה רכב תקשורת של שוונג ובתוכו ישב יאיר בן עמי ששימש כעורך האתר באותה התקופה. הוא האט לידי, פתח את החלון, ושאל אותי מה קורה. עניתי לו בציניות משפט ייאוש בסגנון צבאי: "הגיבוש עוד לא נגמר", שמשמעותו אני סובל וממשיך לסבול, אבל אחר כך הסתבר לי שהוא שמע "הכיבוש עוד לא נגמר" וזה הציטוט שלי שהופיע בעמוד המתעדכן של שוונג במהלך התחרות. ליאור זך-מאור מוסר שהכיבוש עוד לא נגמר. מצחיק כמה אות אחת משנה לפעמים משמעות של משפט שלם.

מתישהו במהלך הרכיבה הבנתי שתקוות האיסוף שלי כנראה התבדו ולאף אחד אין כוונה להפסיק את התחרות. לחצתי על הפדלים הכי טוב שיכולתי במסגרת הקיפאון וניסיתי בכל זאת לשתות ולאכול משהו. ידעתי שאדוה והבנות אמורות להמתין לי בפרסה בנטפים ולתת לי שני בקבוקים להמשך הרכיבה. חשבתי על זה שהן בטח קופאות שם לגמרי וכשהגעתי אכן מצאתי אותן מצונפות בתוך ערמת ביגוד חם אבל גם מלאות אנרגיה. המפגש איתן והעידוד נתן לי קצת מוטיבציה להמשך והסתכלתי על השעון לראות מה הפער מתם שרדף אחרי כצפוי. אחרי שתום עבר הסתכלתי מה הפער מכל המתחרים האחרים וניסיתי להבין מי חדל ופרש בגלל הקור. בשלב הזה כבר ראיתי כמה מכוניות של המארגנים, אמבולנס אחד או שניים, וכמה ספורטאים שהקור אכן הכניע אותם. אפשר להבין.

אחרי 180 ק"מ מסויטים הגעתי לשטח ההחלפה עדיין קפוא לגמרי ובלי שום יכולת לתפעל כלום בידיים. המתנדבים בשטח ההחלפה הושיבו אותי על כיסא ופשוט עשו עבורי הכל בעצמם. כולל לנעול לי את נעלי הריצה. רציתי לעוף משם כי ידעתי שתום סוגר אבל גם רציתי לשבת עוד קצת "ולהתמסכן". פיזיולוגית ומנטלית לא הייתי בשיאי בשלב הזה. אבל אין ברירה, צריך לרוץ את המרתון. הרגליים היו מאובנות ואין דבר נורא יותר מריצה בירידה של 10% כשאין דם ברגליים. רצתי על שני בולי עץ. לא רצתי, דישדשתי. הגעתי למטה מחוסל וקיוויתי שמצבו של תום לא יותר טוב משלי. לקחתי תזמון בפרסות והבנתי את מה שהיה ידוע לשנינו מראש, הוא רץ מהר יותר ואם לא יקרה שום דבר קיצוני הוא יסגור.

בקילומטר ה-27 בערך תום סגר והגיע אליי. תשע ומשהו שעות הובלתי אבל כפי שכתבתי בטור האחרון להוביל זה נחמד אבל לא רלוונטי. באותו שלב רצתי גרוע, לאט, ולא הצלחתי אפילו להיצמד אליו לחצי שניה לפני שהוא ברח לי. אחרי כמה קילומטרים הפער כבר גדל לאזור השלוש דקות ובמידה רבה התעסקתי באמיר בכר שהיה ממוקם שלישי וגם הוא רץ טוב ממני, יותר מאשר תום. אבל איכשהו קיבלתי קצת אנרגיה ואמרתי לעצמי שאתן הכל וגם אם זה לא יצליח לפחות אדע שלא נכנעתי בלי קרב. בשלב מסוים כשנותרו עוד 5-6 קילומטרים לסיום הצלחתי לצמצם את הפער מתום לפחות מדקה. ואז הגיע תורו להתעורר ולחזור לעצמו. הייתי מותש ובקילומטר 40 בערך הפער גדל בחזרה לאזור השלוש דקות. הבנתי שזה נגמר והתמקדתי בלתאם עם אדוה שהבנות ימתינו לי לפני הכניסה למשפך הסיום בכדי שאוכל לסיים ביחד איתן. תום ניצח, אני סיימתי שני, ואמיר בכר סגר פודיום כללי כל ישראלי.

התחרות בנשים

אירנה מאזין שהיתה אז טריאתלטית די מתחילה בקבוצה של יורם לבב ניצחה ואחריה סיימה דורה הלר. את המקום השלישי על הפודיום תפסה ילדונת צעירה בשם מרים בר-און שבאותם ימים היתה בזוגיות עם תם. אירנה סיימה במקום תשיעי כללי עם ריצה של 3:29 ודורה שלוש דקות אחריה במקום 10 כללי. מאז כל אחת משתיהן השתתפה עוד אין ספור פעמים במקצה המלא בישראמן, עמדה על פודיומים בתחרויות איירונמן ברחבי העולם, והשתתפה באליפות העולם בהוואי. מרים עברה לאופניים והתמקדה בתחרויות כביש במדי נבחרת ישראל.

כמו במהדורת הסופה של 2009 כל מי ששרד והגיע לקו הסיום של ישראמן 2012 ובעיקר במקצה המלא הרגיש גיבור ובצדק. "קור לא אנושי" נהוג לקרוא לזה בשפה היומיומית.