הפרק הראשון בסדרה | פרק 02 | פרק 03 |
בפרק הראשון תיארתי מה זה Adventure Race באופן כללי וסיפרתי קצת על התחרות בפיגי', באופן ספציפי. הפרק השני עסק בהכנות לתחרות זו. את ההכנות יש לחלק, כמו שלמדנו, לשלושה חלקים: ההכנות הלוגיסטיות, ההכנות הפיזיות וההכנה הנפשית. פרק זה יתאר את ההגעה לפיג'י ואת תחילת התחרות.
לאחר שנה של הכנות בארץ ובעולם יצאנו לדרך. 14 ארגזים ו-600 ק"ג של ציוד, ו-5 אנשי צוות הועמסו על מטוס אל-על, שדאגו, ליוו ועזרו בלוגיסטיקה המורכבת של הטסת הציוד לקצה השני של העולם. כבר בנחיתה בפיג'י הנוכחות של המרוץ הקשה בעולם היתה ברורה: שלטי ענק בשדה התעופה, דגלים ברחובות הראשיים, ובכל מקום כלי רכב עם הלוגו. לא פחות מ-400 כלי רכב ליוו את התחרות, לא פחות מ-1,000 אנשי צוות דאגו שתפעל כמו שצריך, 6 מסוקים ו-30(!) צוותי צילום, כיאה להפקה משותפת של אמזון ויוניברסל סטודיו.
ארבעת הימים הבאים, במלון על החוף, הוקדשו לבחינות שהיינו צריכים לעבור כדי לוודא שכשנהיה בשתיים בלילה באמצע האוקיאנוס נגיע לצ'ק פוינט הבא ולא לארץ האש, וכדי לוודא שכשנגלוש בסנפלינג ארוך ממפל בגובה 80 מטר, לא נגיע מהר מדיי לתחתיתו. כך, מתחם אחרי מתחם, נדרשנו להציג את ציוד החובה אותו ליקטנו בשקדנות בחודשים שקדמו לאירוע (איפה הנצנץ? איפה המשרוקית? איפה הפנס? נראה שהוא עובד. איפה העזרה ראשונה, איפה החולצות ועוד איפה ואיפה איפה – פריט אחרי פריט נשלף מהארגזים וחוזר לארגזים). מזג אוויר נעים ושמיים כחולים לא מסגירים את הגיהינום שמחכה מעבר לפינה.
משוטים, אופניים, ערסלים, מצ'טות ומאות פריטים נוספים ב-14 ארגזים | צילום: באדיבות דניאל קרן
לינור קליגר-צרפתי המוכרת יותר כ"בייבי" ואלופת העולם בשייט, שומרת על הקוליות שלה ומתקתקת את המשימות המורכבות בלי להתרגש, כשרק בדיעבד מתגלה לנו ההסבר: "שבועיים לפני התחרות חתכתי את האצבע והחתך העמוק והתפרים שירדו והפצע שעלול היה להזדהם, תפסו כל כך את תשומת ליבי שלא ממש הספקתי ממש להילחץ מהתחרות…..".
לכאן התאספו עשרות משלחות מכל העולם שכולן חיות ונושמות את "האקו" (שם חיבה לאקו צ'אלנג'). והנה מגיע ערב הפתיחה. כוכב הערב והתחרות הוא אדוארד מייקל "בר" גרילס (הרפתקן בריטי, סופר ומנחה טלוויזיה), המוכר מסדרת הטלוויזיה "השורד". בסדרה זו הוא מוצנח כל פעם לחור נידח אחר ברחבי כדור הארץ ואמור לשרוד את הסכנות האורבות מכל עבר, באמצעות ידיו ורגליו ומעט הציוד שבתרמילו וכמובן בלי להיעזר בצלם, תאורן, איש הסאונד, אנשי ההפקה האחראים על הסושי בצהריים, נערת המים ונער הבירה.
קבלת פנים פיג'יאנית | צילום: באדיבות דניאל קרן
בר (כפי שקוראים לו ידידיו Bear), שורד מלידה, פיתח שיטות הישרדות מיוחדות הכוללות בעיקר שתיית שתן ואכילת שבלולים חיים ומידי פעם שינה בתוך גווייה של בעל חיים – רצוי גמל/סוס ועדיף חיה אקזוטית. ובכן גם כאן בר לא לוקח סיכונים מיותרים ומסתובב בלובי של הריזורט המפואר עם רתמה מעל מכנסי הדגמ"ח שלו – מוכן לכל הפתעה שלא תבוא.
היום האחרון לפני היציאה לדרך מוקדש לקניות שזה כידוע הדבר שתמיד עושים לפני תחרות מלחיצה, שהרי ברור שבדיוק הפריט הזה, החולצה השלוש-עשרה, הגרב העשרים, הג'ל השמונה מאות, הוא זה שבו תלוי הכל, הוא זה שיבדיל בין הצלחה מפוארת לכישלון קולוסלי.
סיבוב אחרון על האופנים לפני הדבר האמיתי | צילום: עמית ויינר
הנה מה שכתב עמית ויינר, מפקד 669 בעברו שהיה בתפקיד "תומך לחימה" בתחרות בפיג'י: "לאחר ההגעה לפיג'י התארגנו על סט מחנאות שלם שהועמס על ואן שכור. ההמתנה לצוות התחרות בתחנות ההחלפה היתה מורטת עצבים כשהמידע על התקדמותם היה מעודכן על לוח עץ בסגנון פיג'י העתיקה ותפאורת "הישרדות" מרשימה של מדורות, טוטמים, שערים וכו'. הצוות שלנו התקדם יפה כשהוא סביב אמצע הרשימה. כל פעם כשהם הגיעו למחנה זה נראה זוועה, אבל הייתי מוכן לכך אחרי שראיתי קבוצות אחרות מגיעות בגניחות, פצועים, עייפים, מלוכלכים ורעבים. המשימה שלי היא לאושש אותם במהירות. השיטה הטובה היא כמו בפיטום אווזים: מה שיותר מזון אנרגטי, מהר וישר לקיבה, גם כשהם נרדמים על הצלחת. התארגנות מהירה ויציאה לדרך".
וכך, אנחנו מסתובבים בסופרים של פיג'י ממלאים עגלות ומדחיקים את מה שידוע: בעוד 36 שעות תתחיל מלחמה. אמתית. קשה. כואבת. אבל, הי, כולנו יודעים את הפתגם שאמר רץ סיני זקן: "אם לא נסבול איך נהנה?".
טיפוס על קיר המלון | צילום: באדיבות דניאל קרן
יום למחרת אנחנו על האוטו בדרך לכפר ממנו יוצאים לתחרות. הפרטים נשמרים עד הרגע האחרון תחת מעטה חשאיות. לא היכן ההתחלה, לא מהו המסלול, לא מה סדר המקצועות. אלה יינתנו כל פעם בסיום "לג" אחד ולפני תחילתו של "לג" שני. רק על קו הזינוק, בר גרילס ידידנו, יקפוץ (ממסוק כמובן, באמת, אמיתי לגמרי) כדי להגיד לנו שיש חמישה לגים לתחרות: Ocean, River, Jungle, Highland ו-Island.
במגרש הגדול בפאתי הכפר אנחנו מקימים את האוהל שלנו ומתכוננים לטקס ההתחלה שמאז המלכת המלכה בווינדזור פאלאס לא נראה כמותו. חיילי פיג'י בחצאיות אדומות וירוקות צועדים בסך, לוחמים חצי ערומים מתופפים בתופי טם-טם ענקיים, מדורה ענקית (שמאיימת להצית את האוהלים לחרדת המתחרים), שירה פיג'יאנית שמזכירה שעד לא מזמן קניבליזם היה נוכח כאן, הדגלים מורמים אחר כבוד לקצה התורן, סימן שכעת אפשר לפצוח בסדרה אינסופית של נאומי שרי הממשלה ומכובדים אחרים.
אלעד בנימין מתאמן על צוקי מדבר יהודה בדרך למפל הגבוה ביותר של פיג'י | צילום: באדיבות דניאל קרן
התחרות עוד לא התחילה והטקס כבר היה תחילת מסע העינויים. למחרת בארבע בבוקר, נתרכז שוב ליד שיירי המדורה, כדי לצאת לכיוון לא ידוע, משם יצא הזינוק – באופנים או סירות או סאפ או ברגל או בראפטינג – לא יודעים ולא נדע עד שנגיע לנקודה. בינתיים גרילס ידידנו, שבעליל אינו סובל ממחלת גבהים, מתבונן בנו ממעוף ההליקופטר כשהוא עומד מחוץ למסוק, באותה נונשלנטיות שאני עומד ברכבת דחוסת החיילים בדרך לבסיס.
בשבוע הבא: מה קרה בחמישי בלילה אחרי שהתקדמנו ברציפות מיום שלישי בבוקר?
