לכל הטורים של ליאור זך-מאור בשוונג – היכנסו

חמש מאות מטרים אחרונים, אני רץ בין המעודדים ורואה מרחוק את שער הסיום של הטריאתלון הכי טוב בעולם. לפחות מבחינתי. בפעם הקודמת באותה סיטואציה, בשנת 2013, הייתי מאוד משימתי בשלב הזה וכל תמונות הסיום שלי הן עם היד על הגרמין כדי לעצור אותו. אבל לא הפעם. אחרי כל מאורעות השבועות האחרונים והשעות האחרונות, הזמן על השעון הוא כבר קצת שולי עבורי כרגע. נשאר רק לספוג וליהנות מהרגע. לך תדע מתי והאם בכלל הוא יחזור.
בוקר התחרות התחיל דווקא יחסית טוב. שחיתי כמעט בדיוק כמו לפני ארבע שנים למרות כושר שחייה נוכחי פחות טוב. סביב 57-58 דקות. המאמץ במים היה במידה הנכונה ומכל

2,400 משתתפים באליפות העולם | צילום: טלי שיינברג

עוד כתבות בנושא
איירונמן קונה: יחי המלך החדש
זיכרון צילומי || 40 תמונות מאליפות העולם של איירונמן בהוואי
כך סיימתי את איירונמן וישי העוצמתי

השנה פגשתי בתוך אוהל ההחלפה גם את תום מרמרלי וגם את אמיר בכר. כמה ברכות הדדיות ויצאנו לרכיבה ממש ביחד. במקביל עם עוד כמה מאות מתחרים. באלגן. פקקים. כולם שוחים טוב ואף אחד לא מתכוון להתחיל את הרכיבה ממש רגוע. התמקמתי הכי חוקי שיכולתי והמתנתי שהקילומטרים יחלפו והשרוך ימתח.

בגלל ההכנה הלקויה שלי בריצה עם ההשתתפות באפיק ישראל והעובדה שתנאי עומס חום הם לא הצד החזק שלי, ידעתי שאני חייב לרכוב רגוע ולהשאיר רגליים למרתון. שחררתי את תום ואחר כך גם את אלעד שרעבי שהגיע מאחור ועקף אותי. אבל לא לפני שצעקתי לו: "אלעד, רגוע". רציתי להזכיר לו לשמור על קור רוח ולהיצמד לתכנית השמרנית ברכיבה. בגלל שכולם כל כך חזקים והאווירה סופר תחרותית, קל מאוד להיסחף ולהתחיל את הרכיבה חזק מדי. נוזלים, מלחים, קלוריות, דופק, וואטים, וחוזר חלילה. רגוע. לא לשרוף גפרורים בשלב מוקדם. תן "לילדים" לנסוע. שחרר. אחרת תשלם על זה בריצה. דיברתי לעצמי כל הדרך לפרסה בעיירה הווי. הרוח היתה בעיקר בגב והמהירות הממוצעת היתה גבוהה יחסית. אבל היה לי ברור שהתשלום יגיע.

להרשמה לישראמן לחצו כאן

יש המון תחנות תזונה על המסלול. הכנסתי את הקלוריות שתכננתי ושתיתי המון. אבל למרות הכל לא הרגשתי שום צורך להשתין. הגרמין הראה 34.5 מעלות והיה לי ברור שזה רק על השעון. בפועל זה הרגיש יותר. למרות שלא רכבתי חזק יחסית מתישהו הרגשתי שמיציתי ושאני כבר רוצה להגיע לשטח ההחלפה. הרגליים הרגישו טוב, אבל הגוף כבר היה אפוי למדי מעומס החום. חמש שעות של רכיבה בשמש ישירה עם טמפרטורות גבוהות והרבה לחות. שמחתי לגלגל למתנדב את הספיד קונספט בכניסה לשטח ההחלפה ולהיות שוב עם הרגליים על הרצפה. זמן רכיבה של 5:02 שע'. בסדר גמור מבחינתי.

לפני התחרות עשיתי עם עצמי ועם הסביבה הקרובה אליי התאמת ציפיות. ידעתי שהסיכוי שלי לשחזר את התוצאה משנת 2013 קלוש. גם בגלל שנוספו לי ארבע שנים, גם בגלל שאז היו תנאים סבירים יחסית, אבל בעיקר בגלל שהייתי אז בכושר ובמוכנות גבוהה יותר. רציתי לסיים. וקיוויתי שאם הכל יתחבר, אולי אוכל לפחות לעשות סאב 10. החלפתי בגדים בשטח ההחלפה ויצאתי לריצה עם בערך 6:10 על השעון.

חמש שעות של רכיבה בשמש ישירה | צילום: טלי שיינברג

הרגליים הרגישו טוב באופן מפתיע ושמחתי שלא לחצתי ברכיבה. אבל כבר כמה דקות לתוך הריצה הגוף שידר אותות מצוקה של התייבשות-מכת חום. תחושה לא רצויה אבל לצערי מוכרת. גם מאימונים מסוימים וגם מהפעם האחרונה שלי בתחרות בהוואי. אז הצלחתי לנהל את זה ולשרוד את המרתון באופן בהחלט סביר עבורי. וחשבתי שגם הפעם אם אתנהל נכון אצליח. הלכתי בתחנות התזונה וניסיתי להכניס הרבה נוזלים ולקרר את הגוף עם ספוגים וקרח. כמה קילומטרים לתוך הריצה תום ואלעד חלפו מולי והחלפנו ברכות וקריאות עידוד. סימנתי לאלעד להמשיך להיות שמרני ומאופק. המרתון בהוואי נושך אותך חזק בשלבים המאוחרים אם לחצת ברכיבה או בחצי הראשון של הריצה. בדרך חזרה מהפרסה בלג הקצר חלפתי מול אמיר ואותו ריטואל חזר על עצמו. שמרתי לא לחרוג מהדופק המתוכנן והמשכתי ללכת ואפילו לעצור לכמה שניות בכל תחנת תזונה כדי להתקרר טיפה.

אבל למרות הכל בערך שעה לתוך הריצה הרגשתי שסימני המצוקה של הגוף הולכים ומתגברים בעקומה חדה. סחרחורת, צמרמורות, קצת לחץ בחזה. לא צריך להיות פאראמדיק כדי לדעת לקרוא את הסימנים האלה. צומת. צריך לקבל החלטה שקולה כל עוד אני יחסית בשליטה. לפרוש זאת לא אפשרות מבחינתי. לא הגעתי לכאן בשביל לא לסיים. כתבתי מעל במת הפייסבוק שאני מתכנן להעביר את חולצת המסיים שלי לשי ראשוני והתכוונתי לעמוד במילה. לבנות שלי ברור שאם אבא מתחיל משהו הוא מסיים אותו. לא משנה מה קרה בדרך. טוב או פחות טוב. להמשיך לרוץ עלול להסתיים בפינוי לאוהל הרפואי. משם אין דרך חזרה למסלול ולשער הסיום. זה אמנם יהיה מאוד הירואי לרוץ את עצמי "למוות", אבל אני לא מחפש מבצעי גבורה. רק רוצה לסיים את מה שהתחלתי.

"רק רוצה לסיים את מה שהתחלתי". ליאור זך מאור | צילום: טלי שיינברג

עברתי להליכה. רגע כואב מאוד מנטלית מבחינתי. לא משנה כמה גרוע אני מרגיש ומה יקרה בהמשך. תמיד יישאר הספק הקטן והמנקר שאולי בכל זאת יכולתי להמשיך לרוץ. נשארו עוד 30 ק"מ. זה הולך להיות ערב ארוך. אמרתי לטלי שיינברג שליוותה את הקבוצה ושעמדה בצדי המסלול שאני במצב גופני לא משהו אבל אני בשליטה ואני ממשיך בהליכה. ידעתי שלא מעט אנשים עוקבים ורציתי שהיא תעביר מסר מרגיע הביתה למשפחה ולחברים. גם ללכת על המסלול הזה ובתנאים האלה לא היה פיקניק. עצרתי בכל תחנת תזונה ותדלקתי היטב. כמובן שלא הייתי היחיד שהולך. לצד כאלה שעדיין רצו בקצב 4 היו המון מתחרים במצבי. כולל אלוף העולם בשנתיים האחרונות יאן פרודנו. לפחות יש לנו משהו אחד במשותף.

אמיר חלף על פניי והציע שאנסה לרוץ איתו ואחר כך גם אנטונינה רזניקוב שצעקה לי שהיא מזדהה עם מצבי או משהו בסגנון. התחרות הזאת הופכת מהר מאוד למלחמה. מלחמה משותפת שבה לפני כל יריבות בין המתחרים יש ניסיון משותף להתמודד עם התחרות עצמה. אלעד הגיח מולי בדרכו חזרה לעבר העיירה קונה ושער הסיום. הוא היה נראה מצוין וכל כך שמחתי בשבילו עד שזה ממש השכיח את מצבי. המתאמנים הם קצת כמו הילדים שלי. לראות אותם מצליחים ממלא אותי הרבה יותר מאשר ההצלחות שלי. עשיתי חישוב בראש והבנתי שהוא עמוק מתחת 10 שעות. מדהים.

החלפתי כמה מלים עם תום שהגיע מולי והיה נראה שהוא חופר עמוק. הפעם האחרונה ששנינו חפרנו ככה במקביל היתה כנראה בישראמן הקפוא של 2012. אמנם התמודדנו אחד עם השני באותה מהדורה אבל גם אז שמרנו על רוח ספורטיבית ואחוות חפירות. לאט לאט השמש התחילה לשקוע והערב ירד על האי. הטמפרטורות צנחו והגוף התאושש טיפה. בקילומטר 29 בפרסה הרחוקה של המסלול החלטתי שאני מנסה לרוץ. אני מודה שהייתי די סקפטי. אבל להפתעתי זה עבד. אחרי כמה מאות מטרים הגוף חזר לקצב וזרמתי סביר.

ספורט סבולת זאת לא נסיעה חלקה. ליאור זך-מאור | צילום: טלי שיינברג

בקילומטר ה-33 בערך פגשתי באחת מתחנות התזונה את אירנה מאזין שהגיעה מולי. היא היתה במצב לא טוב בלשון המעטה. עצרתי וניסיתי לכפות עליה לפרוש. הרגשתי שהיא מסכנת את עצמה ושזה לא שווה את זה. כמובן שהיא סרבה. אחרי כמה דקות נכנעתי והמשכתי לדרכי אחרי שביקשתי ממנה להתנהג בבגרות ולא לסיים את חייה על המסלול.

אחת עשרה שעות ועוד אחת עשרה דקות. לא כך קיוויתי לסיים. שעה וחצי יותר מאשר בפעם הקודמת. חתיכת הפרש. לכאורה תחרות הרבה פחות מוצלחת. אבל אני מסרב להתבאס. הכל לטובה. פרופורציות. ספורט סבולת זאת לא נסיעה חלקה. אין רק הצלחות. תחרויות כאלו הן שיעור חשוב ויופי של תרגול נחישות והתמדה. שלם עם הכל. גאה בתחרות שלי הפעם לא פחות מאשר בקודמת. עכשיו קצת התאוששות ואז נחשוב מה הלאה. מבטיח לעדכן גם כאן.