המאמן ליאור זך-מאור יכתוב בשוונג בחודשים הקרובים טור אישי על ההכנות שלו לאליפות העולם בחצי איש ברזל

לקריאת טור מס' 1 | טור 02 | טור 03 | טור 04

יש פוסטים שאחריהם אני מקבל הרבה הודעות וטלפונים בפרטי. המוטיב העיקרי והחוזר בהם היא השאלה הכנה: "התכוונת אליי?" נראה לי שזה הולך לקרות גם בעקבות הפוסט הזה. כבר שנים אני טוען שהשיטה הכי טובה לתפוס גנבים היא ללכת ברחוב ולצעוק: "גנב". מי שבורח הוא גנב. כל השאר חפים מפשע. יש לי תחושה שלא מעט אנשים ירוצו ברחובות בימים הקרובים…

מה קורה לנו אחרי שאנחנו כבר לא "נאיבים"? מתחרים במרתון ירושלים | צילום: פלאש 90

אני משתמש במושג: "ספורטאים של תחרות אחת" בכדי לתאר מספר "סוגים" של ספורטאי סבולת. הדבר המשותף לכולם הנו חוסר הצלחה בתחרות/תחרויות בהווה אחרי הצלחה בעבר. אבל לפני שאתחיל לפרט את הסוגים השונים אני חייב לכתוב מספר מילים על שתי תסמונות שכיחות בקרב ספורטאי סבולת בעונתם השניה בספורט.

תסמונת העונה השניה
בניגוד להגיון הרבה ספורטאי סבולת חווים נסיגה בתוצאות שלהם בתחרויות ופציעות דווקא בעונתם השניה בספורט. או לפעמים בעונתם השניה במרחק מסויים (מרתון שני, איירונמן שני, אולטרה שני, וכדומה). אני רואה את זה כבר שנים. ואולי קצת בזכות ההכשרה האקדמית שלי כפסיכולוג ספורט קל לי להבין מדוע זה קורה. לעונתו הראשונה הספורטאי מגיע חסר נסיון ונטול אג'נדות בדרך כלל. הוא מודע לחוסר הנסיון שלו, חושש, והרבה פעמים לומד, קורא, מתייעץ, ואפילו שוכר את שירותיו של מאמן ו/או מצטרף לקבוצה. הספורטאי נאיבי. הוא נצמד לתכנית ולהנחיות המקצועיות שהוא מקבל כי הוא מבין שרק כך יוכל להצליח. על פי ויקיפדיה: "נאיביות היא מילה מושאלת מצרפתית שפירושה הצגת או הבעת חוסר ניסיון, הבנה או תחכום. במקור המילה הצביעה על תמימות וטבעיות במובן החיובי דווקא".

מה עם הכבוד של התחרות הראשונה? מתחרים בישראמן צפון | צילום: צלמי שוונג

אחרי עונה אחת, מוצלחת בשאיפה, הספורטאי מרגיש שהוא "הבין איך עושים את זה נכון". הוא מאבד את הנאיביות שאפיינה אותו בעונה הראשונה. הנסיון שהוא צבר מעלה לו את הבטחון ואז הרבה פעמים הוא מתחיל לעשות שטויות. בעיקר דברים שקשורים לעודף מוטיבציה. הוא עוזב את המאמן/הקבוצה או נשאר איתם אבל מוסיף/משנה אימונים באופן עצמאי. והתוצאות בהתאם. נסיגה ביכולת במקום שיפור והמון פציעות ותסכולים. לפעמים לא רק שהוא מרגיש שהוא הבין איך עושים את זה נכון, הוא אפילו מתחיל ללמד אחרים, אבל את זה נשאיר לפוסט אחר…

תסמונת התחרות השניה
אותו דבר רק במיקרו. בתחרות ראשונה אתה חושש ונותן הרבה כבוד למרחק. נצמד להנחיות המקצועיות. לדפקים, לוואטים, לקצבים. אתה יודע שאחרת לא בטוח שתצליח לסיים, או לפחות לא תצליח לסיים טוב. בתחרות השניה אתה כבר מרגיש לפעמים שאין שאלה לגבי עצם כיבוש היעד, רק לגבי הזמן שזה ייקח. אתה יומרני מדי, מוכוון תוצאה מדי, ושוכח את המפתחות שהביאו להצלחה שלך בתחרות הראשונה. מזלזל בהם, מזניח אותם, ומרגיש כאילו לא משנה מה תעשה התחרות נמצאת בכיס שלך. והתוצאות? בהתאם. כישלון חרוץ ואכזבה גדולה. אני רואה ופוגש המון ספורטאים שהתחרות הראשונה שלהם הייתה משמעותית טובה יותר מהשניה.

תחרות אחת טובה, וזהו
חלק מאותם ספורטאים מתחקרים את עצמם ומתקנים את דרכיהם. הן ברמת ההכנה לתחרות השלישית והן ברמת הביצוע שלה. הם מבינים שהם עשו משהו לא נכון בעונה ו/או בתחרות השניה והם חוזרים לשולחן השרטוט. אחרים לא. למעשה זהו הסוג הראשון של "ספורטאים של תחרות אחת". כאלה שעשו למשל מרתון/איירונמן ראשון נהדר ומאז הם לא מצליחים לשחזר את זה. השיא האישי שלהם נקבע בתחרות הראשונה ומאז הם תקועים או אפילו הולכים אחורה. חלקם ממשיכים לנסות וחלקם פשוט זזים הצידה לתחרויות אחרות או אפילו פורשים.

"בכל עונה מתנהג קצת כאילו שזו העונה הראשונה שלי בספורט". ליאור זך מאור | צילום: צלמי שוונג

מרחק אחד
סוג אחר של ספורטאים של תחרות אחת הם אלה שמצטיינים במרחק ספציפי אבל מתקשים מאוד במרחקים האחרים. זה נכון, לכל ספורטאי סבולת יש מבנה גנטי ואישיותי שמסייע לו להתבלט בעיקר במרחק אחד. בדרך כלל קצר/בינוני/ארוך. ויש גם את עניין ההתפתחות הביולוגית-פיזיולוגית-קוגנטיבית הטבעית. ספורטאים צעירים טובים יותר במרחקים הקצרים ומבוגרים יחסית בארוכים. אבל בכל זאת. זה לגיטימי שמישהו יהיה מצוין במרתון, טוב מאוד בחצי מרתון, ורק טוב במירוץ 10 ק"מ. או להפך. אבל זה פחות לגיטימי בעיני אם הוא מצוין במרתון, חלש בחצי מרתון, וגרוע מאוד במירוץ 10 ק"מ. ספורטאי סבולת איכותי יודע להתחרות בכל מרחק ולהציג ביצועים טובים אם לא למעלה מזה.

אירוע אחד
הסוג האחרון של ספורטאים של תחרות אחת הם אלה שמצליחים רק באירוע אחד ספציפי. למשל מרתון טבריה או הישראמן באילת. זה נכון שייתכן ותחרות מסוימת מתאימה במאפייניה לאותו ספורטאי ולכן מבליטה את יתרונותיו. אבל בכל זאת. ספורטאי סבולת איכותי יודע להתחרות במגוון גדול של תחרויות ולא רק באחת שהכי מתאימה עבורו.
עד לפני 5 שנים בערך שיטת ההעפלה של המקצוענים לאליפות העולם באיש הברזל הייתה מבוססת על הצלחה בתחרות איירונמן אחת במהלך העונה. זה גרם למצב שבו ספורטאים מסוימים "התבצרו" ביעד אחד ספציפי ואותה תחרות הפכה באופן בלתי פורמלי לשלהם בלבד. כל ספורטאי כמעט "כבש" לעצמו תחרות אחת, בדרך כלל במדינה או לפחות ביבשת שלו. הספורטאים האחרים "כיבדו" את המסורת ולפעמים אפילו נמנעו מלבוא להתחרות בו. מרינו ואן הונקר שניצח שנים באיירונמן אוסטריה, קמרון בראון באיירונמן ניו זילנד, רוני שינדקלכט באיירונמן שוויץ, ועוד. שינוי השיטה הוציא את אותם ספורטאים מהמאורה החמימה שהם בנו לעצמם וחייב אותם "ללכת להתמודד על ניקוד גם בחוץ". חלקם עשו את המעבר בהצלחה. אחרים פחות.

בטור שלי לקראת הישראמן האחרון באילת הקדשתי פוסט ספציפי לנושא ההשתתפות בתחרויות רבות על מנת לשפר את "מיומנות התחרות". באותו פוסט כתבתי שאני משתדל "להפוך את עצמי קצת לסוג של 'זיקית סבולת' שיודעת להסתגל ולהתאים את עצמה לכל תחרות. לא משנה מה אופי התחרות, מה המרחק, מהם התנאים, ומהו המסלול".

אבל זה לא רק זה. אני משתדל להתחיל כל עונה עם לוח לבן חלק כמעט לגמרי. לשאול את עצמי סדרה של שאלות בסיסיות מבלי להתבייש. אני משתדל גם להימנע מהנחות בסגנון "ברור ש…". מתנהג קצת כאילו שזאת העונה הראשונה שלי בספורט. וככה גם לקראת כל תחרות. אני מתכונן אליה כאילו זאת הפעם הראשונה שאני מתכונן לתחרות. לא מזלזל ולא מזייף גם בפרטים הכי קטנים שאני מכיר ומתורגל בהם כבר יותר מעשור וחצי. תלמיד טוב שגם מקשיב בכיתה (1), גם מכין שיעורי בית (2), וגם מתכונן לבחינות (3) – מצליח בלימודים. העובדה שהוא עושה אחד מהשלושה לא מונעת ממנו לעשות גם את השניים האחרים. ובזכות זה הוא מצליח בסוף. בלימודים הייתי תלמיד בינוני למדי. בספורט אני שרפן.