לונה היא רצה נהדרת. קשה לראות כשקשה לה, קל לראות כשטוב לה. כשהיא דועכת זה די פתאומי וכשהיא מנצחת זה כמעט תמיד פחות מהציפיות שלה והרבה יותר מאלה שלנו.
כתבתי עליה כך, לא מזמן, אחרי האכזבה הגדולה שלה ושלנו באולימפיאדה האחרונה: "אני לא מכיר את לונה כלל. לפעמים אני רואה אותה בפארק, או במרוצים וזהו. כל מה שאני יודע עליה זה מה שכתוב ומפורסם ומתוך אלה אני מאוד אוהב את האישיות הספורטיבית והאנושית שלה… קשה שלא להבחין ולראות אותה. עם הסגנון הייחודי והאסתטיקה שהיא רק שלה".
יש בה, בלונה צ׳מטאי סלפטר משהו אחר, נוסף, ההופך אותה לדמות מעוררת השראה. לא, לא רק ההישגים והפסגות אליהם היא מניפה את הספורט הישראלי בכלל וספורט הנשים בכלל. גם לא היכולת ליפול ולקום, להיכשל ולהמשיך. זה עוד משהו. הנשמה היתירה, כבר הרבה מאד זמן אני מנסה לפענח את סודותיה. והנה אחד הפיענוחים – במקום שעשרה אחרים כבר היו נשברים לונה רצה הלאה. כשהרכיב המרשים אותי בה יותר מכל הוא היכולת ללמוד מטעויות ובלי להשתכר מהישגי העבר.
את התחרות של אתמול באליפות העולם היא רצה בגאוניות. במקום ה-All Out הקלאסי שלה שהוביל להישגים והתרסקויות, הפעם התייצבה למרוץ אתלטית אחרת, חכמה וטקטית. נשארה על "איזור החיוג שלה", בלי להילחץ ובלי להשתגע. וברגע האמת היא לקחה את השלוק האחרון ופתחה את מבערים לאורך כל הדרך אל הפודיום. שעתיים של טקטיקה זהירה הפכו לאסטרטגיה של ניצחון נפלא. היא למדה, הפנימה ויישמה. ויש מעטים ברמה ההישגית והתחרותית הזו שמסוגלים לכך.
מצבה האוניברסלי העגום של הסובלנות בעולם
זאת ועוד. התרומה שלה ושל עוד לא מעט חברים בנבחרת האתלטיקה הישראלית היא העדות הנפלאה ביותר לעושר ולאיכויות של קהיליית המהגרים לחברה שלנו. אמת, יש כאלה שלא יכולים לסבול את זה. בית"ר טהורה זאת לא תופעת שוליים. לא מעט מהם נמצאים בכל מקום פוליטי בו ניתן להגביל, להציק ולהפריע לכל מי שאיננו יהודי טהור גזע ומוצא. זה לא רק אצלנו, זה קורה כל הזמן בכל העולם. צריך לקרוא את הטוקבקים בנושא מו פארח, כדי להבין את מצבה האוניברסלי העגום של הסובלנות.
התמזל מזלה של ישראל ויש לה מהגרים כישרוניים בכל כך הרבה תחומים: ספורט ומדע, תרבות וכלכלה, פוליטיקה ואקדמיה. בלעדיהם היינו חברה אחרת לגמרי. טובה פחות ואיכותית הרבה פחות. אני שמח וגאה לומר כי לונה מייצגת אותי הרבה יותר ממרבית חברי הכנסת. בייחוד אלה שלא מוכנים לחלוק חדר לידה עם מי שאינו בדיוק כמותם, או עם הרשעים העושים ימים ולילות כדי לגרש מכאן בחוזק יד את המיטב של "אתלטי הסמטה" בני משפחתם או סתם מבקשי מקלט שמגיע להם בחיים לקבל יחס אנושי חם ואוהב. דווקא כאן במדינת כל מהגריה.
ההישג של לונה אתמול הוא קודם כל שלה. כנגד כל השדים והרוחות היושבים על כתפיו של כל ספורטאי כל חייו, חייה. איתה ולצידה שותפים להישג הזה בן זוגה-מאמנה המוכשר כל כך וכל מערך התמיכה והאיפשור של האיגוד והתמיכות הציבוריות. אנחנו, הצופים, האוהדים, האוהבים צריכים רק להגיד תודה. תודה לונה.
טור דעה זה נכתב על דעתו של המחבר בלבד.
