אני זוכרת איך עד גיל 21 ניסיתי בכל מאודי להתמיד בכושר ללא הצלחה.
כל פעם הייתה נכנסת בי רוח ה "אני רוצה להיות רזה", מנערת את עולמי ומכניסה אותי לפרק זמן קצר לאימונים אינטנסיביים ומחוסרי ידע, מלווים בתזונה מוקפדת ורעילה.
ובכל פעם היה משהו (החיים עצמם), שהוציא אותי מרצף הכפייתיות, הייתי מרגישה אשמה גדולה, שהובילה להלקאה, שהובילה למחשבה של "מה זה משנה לצאת להליכה עכשיו אם גם ככה לא עשיתי פעילות גופנית כבר שבוע?", או "מה זה משנה הבולמוס הזה אם כבר אכלתי פלאפל בצהריים?".
וכך הייתי מוותרת על הכל מרוב כעס ושנאה עצמית וחוזרת להרגלים הישנים שלי,
לא להיות פעילה ולאכול מעובד ולא בריא.
אני בטוחה שהרוטינה הזו מוכרת לרבות ורבים מכן.ם.
למה באמת אנחנו שבויות, לעיתים חיים שלמים, באורח חיים שאנחנו רוצות לשנות ובכישלונות נישנים בניסיון להתמיד בספורט.
התשובה לדעתי טמונה במילה כפייתיות.
כי כשאני בתפיסת עולם של "הכל או כלום", אני לא מאפשרת לעצמי לעשות משהו שהוא פחות ממושלם, והעניין הוא כזה – אני לא מושלמת, לא הייתי, לעולם לא אהיה, ואין אף אחת שהיא כן מושלמת.
אימון בזמנים קצרים ועצימות נמוכה שתתאים לתקופה | צילום: יובל כהן
מה כן יש?
יש א.נשים שנשאבות לאורח חיים כפייתי ומשלמות על כך מחיר כבד, יש א.נשים שלא מצליחות ליישם את הכפייתיות ואז הולכות לקצה השני וגם משלמות מחיר כבד, ויש מעט א.נשים שהצליחו למצוא איזה אמצע שפוי, קשוב, חומל ובריא.
הדרך למציאת האמצע וליצירת התמדה באורח חיים בו אני חושקת, היא חמלה ופשרה, ולכל אחת יש אמצע אחר.
אם מראש אני אציב יעד שהוא לא ישים לי, שהוא קשה מידי, רחוק מידי ולא ריאלי לאורח החיים שלי ולשלב שבו אני נמצאת – הכישלון ידוע מראש.
יש לנו נטיה להגזים, רק שהרבה לא יודעות שההגזמה הזו תחזור לכיוון השני עם ריביות.
מלרוץ 5 פעמים בשבוע, זה יחזור מהר מאד לכלל לא.
מלאכול רק 1200 קלוריות מדודות ביום, זה מהר מאד יהפוך לבולמוס.
אם מראש, תנסי למצוא פורמט שהוא ישים לך ונעים לך, כך הסיכוי להתמיד עם זה ואף להעלות רמה עם הזמן – תעלה.
אולי לשלב זה, זה אימון אחד בשבוע, בקבוצה/ אישי/ מול היוטיוב או הזום?
ואולי מתאפשר לך יותר, פעמיים או שלוש אבל זמנים קצרים ועצימות נמוכה שתתאים לתקופה שבה את מאי-אילו סיבות מאד עייפה.
כל פורמט יכול לעבוד, העיקר שהוא יעבוד לך.
ואם את מראש מתחילה עם ציפייה לא הגיונית שלא תשתלב עם חייך ויכולותיך כרגע, לבטח היא תייצר המון תחושת אשמה ומשם המעגל לאי התמדה ממשיך וממשיך.
כשבסופו של יום הדבר המהותי ביותר באורח חיים בריא זוהי התמדה מאוזנת.
כלומר, יש הרבה יותר עדיפות והשפעה לחיים שמוטמעים בהם הרגלים בריאים, גם אם במינונים נמוכים, מאשר חיים שלמים שאין בהם הרגלים בריאים ואין פעילות גופנית פרט לתקופות קצרות, אינטנסיביות ומועטות.
אז בפעם הבאה שאת חושבת לעצמך "מיום ראשון אני מתחילה לעשות ספורט ודיאטה", תשאלי את עצמך מהו היעד שתוכלי להתמיד בו ולא לחוש תסכול ואשמה, כי בסופו של יום זו הדרך לייצר התמדה.
#מאוזנת
נועה זילברמן, מאמנת כושר אישית, הוליסטית ובודי פוזיטיבית.
