מראה מראה שעל הקיר, אילו הן הנעליים ביפות בעיר? אברום בורג מעיד כי הוא שמרן ונאמן, לנעלי הריצה שלו, וגם הוא החליף נעליים, ניסה אחרות, פגש שירות ויחס שעזרו לו לבחור. אחרי הכל גם הוא נשאר עם עוד שאלות
מאת:אברום בורג
יום שישי אחד, בשש וחצי בבקר כרגיל , הגענו למקס ברנר בנמל כדי לצאת לריצת הבוקר. עוד אנחנו נאנחים ומתעוררים וצח גורן (Time Trial) כבר גמר בקלילות את מנת עשרות הק"מ הקבועה שלו. מתוך ענן הלחות בקע צח ולרגליו גרביים ארוכות עד לברכיים. הוא נראה כמו הכלאה של אתלט-על וחסיד ירושלמי עם ההויזען אין די זאקען שלו, (ובעברית: המכנסיים בגרביים), עם גרבי ה3/4 שלו.
"מה זה?” תהיתי. והוא נתן לי את תקציר המבוא לשיעור על גרבי לחץ. "האם אני צריך כאלה?” שאלתי. "הו, לא!” הוא זלזל בי קלות. "אין לך מספיק קילומטרז', בשביל זה. וחוץ מזה אתם הרצים, אתם הזן השמרן ביותר שיש בעולם הספורט, חידושים זה לא בשבילכם”. ניחא הגרביים ומחילה על עלבון הק"מ. אבל שמרן? אני?! האמת שכן. ריצה היא שבלונה מתמשכת.
המסלולים, המהירויות, ההכנות, אפילו הציוד ועוד לא אמרנו מילה על הרגלי התזונה, האמונות התפלות ושאר התוספים הנלווים לעולם שלנו. אבל עכשיו האדמה רועדת. והגלים הראשונים כבר הגיעו לחופי תל אביב. השמרנות מתרסקת לרסיסים תחת רגלי; חברים וחברות אני רוצה להחליף את הנעליים שלי.
אני אדם ששומר אמונים לנעליים שלו. התחלתי עם DMX של ריבוק. נעל רכה ומעולה שהלכה לעולמה והפכה מנעל ריצה לאופנה נפחנית. לכמה מטרים התעכבתי על סאקוני אבל זה לא התלבש וסיימתי בברוקס. הנעלים, היחס, הידע והמקצוענות המדהימה של אילן בניסטי, לימור רעייתו וציוותו גרמו לעשרות נעליים שלהם לעטוף ולפנק לי את הרגליים במשך שנים רבות, הרבה שקלים ואלפי קילומטרים בתמורה.
צילום: טלי כהן
תמיד אני רץ עם נעל ראשית ונעל משנית. בשנים האחרונות זה בדרך כלל ברוקס בראש וניו בלאנס בתמיכה. שמרן זה שמרן. האמנתי במשך שנים ארוכות שהנעל היא כלי העבודה של הרץ. כמו שאין לאנס ארמסטרונג בלי אופניים ואין אלכס אורבוך בלי מוט ארוך לפניו, אין רץ בלי נעליים.
אחר כך באה פציעה ארוכה, דווקא במקום השמור ביותר בגופי, בכף הרגל. ועם הפציעה באו ההרהורים. חודשים הייתה הרגל נפוחה מאד וכואבת מדי. המדרסים, שהותאמו במיוחד לעיוותיה של הרגל הקודמת, הפכו לפתע למקור של חיכוך מתמיד עם הרגל המחודשת. פתאום נכנס לחיי משה סיני, לא ההוא מהנבחרת אלא ההוא מאדידס. מקצוען ממדרגה ראשונה, "בניגוד למה שאתה חושב", הוא הפתיע אותי, "יש לנו נעל רחבה”.
אז יחד עם הברוקס מלאות התמיכה התחלתי לרוץ עם אדידס סופרנובה הניטרליות וראה זה פלא, עברו כבר 1600 קילומטר עם נעליים, בלי שום תמיכה ואני חי. ההרהורים לא מפסיקים. כל צעד מלווה בחשש, אולי עכשיו הכל יקרוס וכל צעד שעובר אומר "זהו, שלא".
השינוי האיטי הזה הוביל אותי לתפיסה חדשה לגמרי לגבי נעל הריצה. אולי כל זה היה אשליה. התמיכות, המדרסים, התיקונים. פשוט בזבוז. והנה יד המקרה ערבבה לי את הראש. בבקר שבו התחלתי לקרוא את "Born To run" פגשתי בפארק את אילן בנישתי הנ"ל, מברוקס. באמצעות שניהם נכנסתי לדיון המרעיד היום את אמות הסיפים של קהילת הרצים. לרוץ יחף או נעול.
הנעולים אומרים צריך להגן על הרגל כמו על פיטמו המקודש של האתרוג. והיחפנים טוענים בלהט: לרוץ עם נעל כל כך עבה ומרופדת זה כמו לתת יד לחברה שלך עם…כפפת אגרוף. ובניהם אני נקרע. אני מנסה לפלס את דרכי פנימה אל עולם הביו-מכאניקה של כף הרגל. אל המרחב המרתק שבין המדרסים לגרביים ואל האופק הנפתח בפניו של מי שרוצה לרוץ כמו ילד קטן, כמו בטבע. בינתיים אני בודק בזהירות ואדווח מהחזית.
אברום בורג. רץ, רוכב, רץ, רוכב, רץ, רוכב…
קישורים: ריצה
