מאת:אור
"אני אגלה לך מסלולים בנוף מדהים שאתה אפילו לא מתאר לעצמך" הבטיח בראשית דרכנו המשותפת המאמן שילון. מבחינתו ומבחינתם של לא מעט רצים אחרים הריצה בתוך העיר היא רק אפיזודה חולפת בדרך אל כרי המרעה וגבעות הטרשים. ובכל זאת, ככל שחולף הזמן אני מגלה שאם הייתי באחד מגלגולי הקודמים סוס, כנראה שלא הייתי סייח פראי השועט בערבות, אלא סוס של אלטה זאכן החולף בעצלתיים ברחובות העיר.
העיר היא עריסתו של הרץ, רבים מתחילים ממדרכות הכרך, אך כמו התינוק כך הרץ לא אמור להישאר בעריסתו לעולמים. הוא אמור להחליף את אבני המרצפות, ברגבי האדמה, את עצי הפיקוס באשלים, את צואת כלבי המחמד בהפרשות הפרות ואת הערפיח בריח החציר. בזמן האחרון, עם העלייה המסויימת שהתחוללה במרחקים אותם אני רץ הוזמנתי מספר פעמים, הן על ידי המאמן והן על ידי תלמידים נדיבים שלו, להצטרף אליהם לריצות של שבת בהרי ירושלים. באופן מסתורי אין ההזמנות האלה קוסמות לי.
שתיקות מלאות בוז מפנה כלפי המאמן כשאני מספר לו בגאווה על ההתמודדות שלי עם העלייה מחוף הים לעבר שדרות רוטשילד. הטופוגרפיה העירונית אינה נחשבת בעיניו.
אמנם גם לי ולשכן יש את גיחותינו אל הטבע. בריצות הארוכות יותר, אנחנו מגיעים אל פארק הירקון, ומרחיקים עד לשדרות האקליפטוסים שכוחות האל, בעיבוריו הדרום מזרחיים של הפארק. אבל למרבה השמחה אפילו ממעמקי הפארק, כאשר אתה מפנה מבטך לעבר האופק, מציצים גורדי השחקים של רמת גן מעבר לעצים. המאמן רואה בכך סוג של הונאה עצמית, מבחינתו הפארק הוא לא חיק הטבע. מבחינתנו טוב שכך. יתכן שניתן לראות בכך את הדיו של פחד קמאי. ריצה בתוך העיר, מוגדרת מראש כפעולת פנאי של האדם המודרני החי בציוויליזציה שלו, בעוד הריצה בשטח הפתוח מעוררת בנו זיכרון היסטורי רדום, של התקופה בה בני מינינו רצו בטבע רק כאשר חיה גדולה מהם, ולרוב בעלת ניבים חדים, ראתה בהם פיתרון זמין לארוחת הערב שלה.
בנוסף, הריצה בתוך העיר מעניקה תחושת הישג ששום ריצה בחיק הטבע לא תוכל להעניק לאדם שחייו מרוכזים בלב האורבניות. כשאני רץ בעיר תחושת המהירות חזקה הרבה יותר. כאשר אני חולף על פני רחוב פרישמן בשמונה דקות ריצה, קל לי להשוות זאת לכל אותם מיקרים קודמים בהם הלכתי את אותו מקטע, וההליכה נמשכה כעשרים דקות. בניגוד לכך, נדמה לי שאם ארוץ בהרי ירושלים, אותם קטעי דרך שחלפתי בהם בעבר רק במכונית במהירות של מאה קמ"ש פתאום יראו ארוכים מאוד, ובמקום להתוודע למהירות של הריצה לעומת ההליכה, אני בעיקר ארגיש את האיטיות שלי אל מול מהירותה של המכונית.
הריצה בעיר מתאימה למי שכמוני צריך סיפוקים מיידיים. יש המון נקודות ציון בתוך העיר, הנה בית קפה מוכר, וחנות ספרים, וההומלס שישן על הספסל בשדרה, כל אחד מהם מייצר תחושה שעברנו יחידת מרחק נוספת. מבחינתי, כמי שרגיל למרחבים עירוניים, המרחבים הגדולים של הטבע אינם מציעים ריבוי כזה של נקודות ציון.
ונקודה אחרונה לזכות הריצה בעיר היא שבסוף הריצות בעיר הבית כבר קרוב. בינינו לבינו לא עומדת נסיעה במכונית אלא רק כמה עשרות מטרים להסדרת הנשימה. ממש לקראת הסיום השכן ואני נטענים בכח מחודש, הידיעה שהמקלחת, בקבוק המים או העוגה ממתינים ממש מעבר לפינה, היא התמריץ שמניע את הספרינט שלנו לקו הסיום, הביתה.
תגובות לטור של אור, ניתן להעביר לו ישירות למייל: [email protected] , או למערכת שוונג באמצעות עמוד צור קשר.
