בזמנים כאלו, בהם המדינה בוערת והנפש ביחד איתה, לא משנה מאיזה צד של המפה. אני מוצאת שפעילות גופנית יכולה להיות תרופה, הרבה מעבר לאופן הפשטני שתופסים ותופסות אותה.
לפני כחודש הייתי בריטריט – זמן פרישה בו האדם מבקש לשהות, להאט ולהתבונן בעצמו ובחיים על ידי ויפאסנה (טכניקת תרגול מדיטציה שבמרכזה התבוננות בתחושות הגוף). נרשמתי לריטריט באיזה ערב אחד בשעה 23:00 בלילה, כשאני מבינה שאם לא אעצור בקרוב את מרוץ החיים, יהיה לכך מחיר אישי.
לטורים נוספים של נועה זילברמן:
פחות זה יותר: האם מותר "לוותר" על אימון בלי להרגיש אשמים
מה זה בודי ניטרליות?
האם מרחב האימונים שלך בטוח מתפיסות שמנופוביות והערות פולשניות?
האם צריך להתגבר על הגוף או להקשיב לו?
בזמן הריטריט הבנתי שהתודעה שלנו רגילה ואף מכורה למרוץ, למיסוך, לחרדה ולדאגה ואז לניסיון לפתור את מה שלכאורה גורם לאלו. למעשה המוח שלנו רגיל לרוץ בערוצים ספציפיים, יש לו מעברים מסוימים שבהם הניורונים רצים וחולשים שוב ושוב ושוב, את אותה המחשבה, הדפוס, הנטיה, הפרשנות למצב והתגובה אליו… וכל אלו כמעט אף פעם לא מסבים לנו שקט, מסוגלות לשים לב למה שקיים בנו, מסוגלות לשהות עם תחושותינו, ולמעשה – לא מאפשרים לנו לנכוח ברגע, בחיים עצמם.
נועה זילברמן | צילום: יובל כהן
במהלך הריטריט שמתי לב שאני הולכת בשדות של חרדלים, הציפורים מצייצות ואני במחשבות "מה יהיה, מה היה, מה אני חושבת שחושבות עלי, מה אני חושבת שאני…" ובעצם שמתי לב שאני פשוט לא שמה לב, לא שמה לב למה שנמצא ולמה שקיים בי בעקבות המחשבה שעלתה, כי כשאני עצובה איך אני יודעת את זה? איך זה מרגיש בגוף?
שמתי לב שגם אם היה עובר לידי דוב, ייתכן ולא הייתי מבחינה בכך, כי אני נמצאת כל כך חזק במחשבותיי, שאני לא נמצאת בחיים עצמם.
סדר היום בריטריט היה מורכב ברובו ממדיטציות שונות: בישיבה, בהליכה, בעמידה ובתנועה, ובעצם הייתה הזמנה להיות בעמדה פנימית שמבקשת לנכוח כל הזמן, גם כשאני אוכלת או מתקלחת, מתוך ניסיון לתת תרגול מסיבי למשהו שהוא כל כך זר לנו בחיים המערביים – לשים לב איפה התודעה שלנו ובמילה אחת: נוכחות.
בכל בוקר, לאחר מדיטציית הישיבה הראשונה של היום, היה תרגול של תנועה מודעת, תרגול שאחת המורות הייתה מעבירה, ובו עשינו חימום, שיווי משקל, טווחי תנועה, תנוחות יוגה למיניהן, שום דבר אינטנסיבי, רק קצת תנועה להקל על הישיבה המרובה. אבל מעל הרצון להקל על כאבי הגוף, הייתה הזמנה נוספת: לתרגל מודעות גם תוך כדי תנועה ואולי אפילו באמצעותה: כי כשאני עושה סיבובי ידיים לאחור, האם אני יכולה לשים לב לתחושה של זה באיברים השונים? האם אני יכולה לשים לב מהן המחשבות שעולות בי תוך כדי ואיך הן גורמות לי להרגיש? האם אני יכולה לשים לב לחוויה רגשית שמשתנה מתוך התנועה שמשתנה? ולמעשה, האם אני יכולה להשתמש בתנועה ככלי לסקרנות ומודעות עצמית, ככלי לאימון התודעה?
ובכל פעם שכל הקבוצה הייתה עושה תנועה מודעת בהדרכת המורה, אני הייתי פורסת לי מזרן יוגה במקום אחר במתחם הדשא הגדול, ועושה אימון עצמאי, אבל עם אותה עמדה פנימית בדיוק – עמדה שמבקשת להיות ולשים לב לכך.
נועה זילברמן | צילום: יעל גולדשמיד
הדבר הזה "תנועה מודעת", הוא לא זר לי, כמאמנת כושר אני קוראת לאימון שלי "אימון קשוב", ובתוך ההגדרה הזו אני מכניסה גם התייחסות וקשב למצבנו הרגשי-פיזיולוגי כנתון משמעותי להתייחס אליו בבניית ובבחירת האימון (לא כל אימון יהיה אותו הדבר וגם בהכרח לא יהיה לפי איזו תכנית אימונים כתובה או סדורה מראש). אני יודעת שלהרבה מכם ומכן תהיה תהייה ואולי אפילו התנגדות למה שאני אומרת כאן, ולבטח יעלו שאלות כמו: "אז איך אגיע ליעדים שלי? ואם תמיד אקשיב לצרכים והעייפות אז אולי לא אעשה כלל"?
ומה שיש לי לענות על זה הם שני דברים עיקריים ואומר אותם בתמצות לכתבה זו:
1. אין ספק שאם המטרה היא ספורט תחרותי, גם אם חובבני-תחרותי, זה יצריך תכנית ספציפית שברוב הפעמים לא תוכל להיות קשובה למצבנו הגופני-נפשי. ולכן כשאני מדברת על אימון קשוב, אני מדברת יותר על מישור הספורט הבריאותי.
2. בהרבה מן המקרים, התפיסה של "מהי בריאות" ואיך היא נראית, היא שגויה. ברוב סגנונות החיים שטוענים לקידום בריאות גופנית, אין התייחסות לרובד הנפשי (שכיום ידוע שהוא אחד עם הגופני). אין פיתוח הקשבה לגוף, אלא התגברות עליו, ויש מדידה של הצלחה לפי משקל ואחוזי שומן. ולמעשה הרבה לא יודעים ויודעות, שבריאות הוליסטית (שלמה ומורכבת), תנכח לרוב דווקא כשאחוזי השומן שלנו לא מיושרים לנרטיב הרזה, כשיש גמישות בסגנון החיים שמאפשרת קשב ואנושיות, וכשהכושר הגופני שלנו טוב ופונקציונלי, אבל ממש לא נינג'ה/מרתוניסטי/תריאטלוניסטי או דוחק 100 קילו בחדר הכושר.
ועכשיו נחזור לתנועה מודעת:
בספר "נרשם בגוף" של בסל ואן דר קולק, פסיכאטר, מבכירי חוקרי הטראומה בעולם והממשיג של "טראומה מורכבת", מונה קולק מספר עמודי תווך לריפוי ובריאות הנפש ככלל וריפוי טראומה בפרט. שניים מעמודי התווך האלו שגם מתכתבים זה עם זה, הם מיינדפולנס ותנועה.
נועה זילברמן | צילום: יעל גולדשמיד
מיינדפולנס הינו כלי שבאמצעותו ניתן לעורר מודעות עצמית למתחולל בתוכנו, בשפה המקצועית המינוח יהיה "אינטרוספציה" – "להתבונן פנימה" בלטינית, ולמעשה לפתח מודעות וקשב לחוויה הפנימית העמוקה שלנו, למשל: איך זה מרגיש בגוף כשאני כועסת? איזו תגובה רגשית וגופנית יש לי אל מול זיכרון, מחשבה, סיטואציה? או מה מניע את מה? המחשבה את הרגש או הרגש את המחשבה?
בעצם לפתח מודעות והיכרות עם המוח הרגשי שלנו (התגובה העצבית והרגשית) ולהתכתבות שלו עם המוח הרציונלי (מחשבות). למעשה מחקרים רבים מראים שתרגול מיינדפולנס עוזר לוויסות מערכת העצבים ויחד עם זה לוויסות רגשי וגופני.
עמוד תווך משמעותי נוסף הוא תנועה, יש כמובן עוד דרכים לריפוי הגוף-נפש שלנו כמו נשימה, שירה, תיפוף ומגע, אבל תנועה היא ללא ספק כלי מרכזי עבור ויסות מערכת העצבים, קידום בריאות גופנית, וסיוע בוויסות רגשי.
נתון מעניין בהקשר זה, הוא ש-80 אחוז מן הסיבים בעצב הוואגוס הם סיבים שמביאים מידע מן הגוף אל המוח (תפקידו של עצב הוואגוס הוא לעצבב איברים פנימיים בגוף, כחלק מן מערכת הפאראסימפטטית, זו שאמונה על רגיעה). משמעות הדבר היא שניתן לווסת את העוררות שלנו, מערכת העצבים ומצבנו הרגשי דרך הגוף. ואם נאגד את שני אלו יחד, (תנועה ומיינדפולנס) נוכל לראות שהם גם תומכים זה בזה, וגם יכולה להיווצר דרכם קרקע פוריה לבריאות הוליסטית ושלמה.
למעשה הדבר הזה נאמר כבר בימים קדומים סביב 400-100 שנה לפני הספירה, אך רק לא מזמן החלה להיחקר היוגה ככלי מהותי לריפוי נפשי וגופני. ועדיין בתרבות המערבית, בריאות הנפש וגם הגוף, הולכות למחוזות אחרים: בנפש – טיפול בשיח ותרופות, בגוף – כושר מסיבי ודיאטות הרזייה.
נועה זילברמן | צילום: יובל כהן
והייתי רוצה לעורר מודעות ולהציע:
פעילות גופנית היא דבר נפלא ולכל אחד ואחת מתאים פורמט אחר שיעזור לו להתמיד בה: יש כאלו שאימון קבוצתי והומה, יש כאלו שאזור המשקולות בחדר הכושר תוך כדי שיחות חולין עם מתאמנים ומתאמנות אחרות זה דווקא מה שייתן את ההנאה, יש כאלו שאירובי ארוך ובודד כמו שחייה או ריצה יהיה בדיוק המענה לצורך, ואני בהחלט מעודדת את החיפוש האישי אחר הספורט הסובייקטיבי שיתאים ויגרום לאינדיווידואל להתמיד.
יחד עם זאת הייתי רוצה להציע עמדה נוספת בניסיון לקדם אורח חיים מיטיב דרך תנועה: האם אפשר להשתמש בתנועה ככלי לנוע ולעצור באמצעותו בו זמנית? במקום לראות את הפעילות הגופנית כ"עוד משימה", "עוד יעד" שיש לעשות כדי לסיים את סימון ה"וי" בשלל משבצות החיים ובניהן גם משבצת ה"בריאות והדיאטה", אולי אפשר להשתמש בתנועה ככלי לריפוי נפשי באופן ממוקד, ככלי לעשות דרכו התבוננות פנימה ולהתיידד יותר עם עצמנו ועם תחושותינו הרגשיות והגופניות? כי הרי כשאני מרגישה רגש כלשהו, נניח עצבנות, איך אני יודעת שזה הרגש שאני מרגישה? אולי אפשר להכיר בצורה מעמיקה יותר את התחושה, את הזיהוי שלה וגם את המסוגלות לשאת אותה וכפועל יוצא מכך להיות יותר בנוח בגופנו ובחיינו?
כי למעשה, רובנו, לא בהיכרות עמוקה ואמיתית עם עצמנו, אנחנו כמעט תמיד בבריחה אל הראש, המשימתיות, המחשבות, הטרדות ואז המיסוך שלהן (ואני לא מאשימה אותנו, אנחנו חיות וחיים בעידן שגם דורש מאיתנו זאת וגם לא מלמד אותנו אחרת). אבל דווקא בעת הזו, עת של הצפה מכל מישורי החיים, הייתי רוצה להזמין אותנו כחברה וכפרטים, לראות את הפעילות הגופנית לא כעוד משימה חברתית לעשות כדי להרגיש ראויות וראויים, אלא ככלי להתקרב באמצעותו לעצמנו ולא כעוד משימה ששמה עלינו יעדים וציפיות.
נועה זילברמן | מאמנת כושר הוליסטית, מתמחה בפסיכותרפיה גופנית ובעלת הפודקאסט 'מאוזנת'.
