התעוררתי בלילה, מתהפכת מצד לצד, מחליפה זוויות במיטה (גיליתי שזה עוזר לפעמים), אבל השינה לא באה, רק האשמה, קופחת מעל ראשי בזמזום בלתי פוסק: "לא התאמנת כבר שבוע, אעלק מאמנת כושר, את בכלל לא בריאה וגם לא חרוצה", ואז מתווספות עוד מיני מטלות שטרם הספקתי והמוח יוקד ויורה עלי האשמות: כמה אני רחוקה מלהיות האישה המדומיינת הזאת שהמציאה החברה, שיש לי בראש. הדופק מאיץ, המחשבות על אוטומט רעיל והשמש כבר הספיקה לזרוח. עוד לילה נטול שינה ועוד רגע בבליל החיים המלקים ששזורה בו האשמה.
האם אשמה מקדמת בריאות?
אשמה היא מצב רגשי בו אדם מאמין שהתנהג באופן לא מוסרי, למעשה אשמה מגיעה כאשר יש פער בין תפיסת האידיאל במצפונו של אדם (מיהו אדם "טוב/ראוי/מוצלח" ומי הוא אדם "רע/לא ראוי"), לבין התנהגותו והווייתו בפועל (בין אם באמת או בדמיינו). האידיאל הזה שטמון עמוק בערכי התודעה שלנו, נבנה בעקבות ערכים חברתיים-תרבותיים-סביבתיים שגדלנו בתוכם, הן מנורמות החברה והן מהבית והסביבה הקרובה שבה גדלנו.
רגש האשמה מגביר את הורמון הלחץ (קורטיזול) ולו שלל השפעות: העלאת לחץ הדם, העלאת הסוכר, הגברת הפרשת חומציות בקיבה, החלשת מערכת החיסון, עוררות שיכולה להוביל לאינסומניה (נדודי שינה, חברי הוותיקים) ועוד. לאשמה יש גם תפקיד חשוב באבולוציית האדם, היא קידמה יחסי גומלין וחיים שבטיים ובכך סייעה להישרדות שלנו, אבל לצערי כיום היא השתלטה על חיי, חיינו. מטרת האשמה היא לשרוד, להתקבל לחברה. ואי שם בין הקבלה לשבט כשישבו מסביב למדורה לבין הפנטזיה לעמוד בכל דרישות החיים בחברה המודרנית ובכך לשרוד כלכלית, חברתית ולהרגיש ראויה – אבדתי, ואולי לא רק אני.
אשמה נוכחת בכל רבדי חיינו, אבל בעולם הכושר נדמה שהיא אם כל הרגשות. ישנה תפיסה חברתית שסוברת שאורח חיים פעיל מונע בעיקר על ידי אשמה, הבעיה החלה כשערבבו אידיאל יופי עם פעילות גופנית, עם תכונות אישיות ועם מוסר, אסביר.
החברה שלנו מקדשת פעלתנות והתגברות על עצמנו ובמלים אחרות: "כוח רצון" (נרטיב שיש לי המון ביקורת עליו, אבל זה כבר לטור אחר). אי לכך, אדם שעושה פעילות גופנית סדירה נתפס כאדם בעל כוח רצון ואיכות אישיותית גבוהה יותר (הכובש את יצרו וכאלה). במקביל לזה יש מחשבה שגויה שמי שעושה ספורט יהיה רזה וחטוב (הרוב יהיו רחוקים מאידיאל היופי גם אם יהיו בכושר ובבריאות), דבר המוביל לתפיסה "שמנופובית" שטוענת שמי שאינו רזה וחטוב הוא לבטח עצלן וגרגרן. כל הנ"ל מובילים אותנו לראות פעילות גופנית כאמצעי להרזיה ולתחושת ערך כאנשים בחברה. וכך ספורט הפך להיות דבר מודד ומפחיד שמעיד אם אני "טובה" או "לא טובה", והנה אנחנו בלופ מתמשך של אשמה, חרדה רגשית, ערך עצמי מעורער וקורטיזול גבוה בדם.
בריאות בהיבט הרגשי
כדי שאורח חיים יהיה בריא, הוא חייב לשכלל בתוכו בריאות גם בהיבט הרגשי, אם אורח החיים שלי בריא התנהגותית אבל החוויה הרגשית שלי בתוכו היא שלילית, אז בריאות מלאה ועמוקה לא באמת קיימת בו, הן נפשית והן גופנית (היות והם לא נפרדים כפי שכבר הבנו). אז איך אפשר לנפץ את נרטיב האשמה, את הקידוש שלה בחיינו ואת התפיסה שאומרת שבלעדיה לא אתאמן ולא אקדם עשייה מיטיבה?
אני מודה שגם אני במסע מתמשך בחיפוש אחר האמצע הבריא שמאפשר בריאות נפשית וגופנית יחדיו, אבל אני חושבת שהדרך הטובה ביותר אותה מצאתי היא שיח חומל, הקשבה פנימה ועשיית פעילות שנעה בהתאם לסך המשתנים האישיים והסביבתיים ולמעשה בהתאם למה שמתאפשר.
בואו נודה בזה, רוב הזמן אנחנו בלו"ז עמוס, אנחנו עייפות ועייפים וקשה לנו להביא את עצמנו לפעילות גופנית. וכשאני מרגישה שאין בי שביב אנרגיה לצאת לריצה, יכולים להתקיים בי שני סוגי שיח: האחד יאמר לי שאני חייבת לצאת, שאני חלשה וגרועה אם לא, שאני אשמה במראה שלי, בבריאות שלי ובכלל בהכל. ואז או שאכנע לקול הרודני ואצא לרוץ מתוך הוויה רגשית רעילה אל מול הכושר, או שארגיש כל כך רע עם עצמי, שכבר אכנע לגישת "הכל או כלום" ואמסך את האשמה בהתנהגויות משכחות כאב כמו אכילה לא מחוברת, עישון וזמן מסך .
השיח השני והבריא יותר ישמע כך: "את לא סתם עייפה, כנראה שיש לזה סיבה, אבל אולי ריצה תעשה לך טוב עכשיו. אני יודעת שקשה לך לקום, אבל מקסימום תרוצי לאט, תעברי להליכה באמצע או אפילו תחזרי הביתה אם תרגישי שזה קשה מדי. תסתכלי על השמיים, תנשמי אוויר ותעשי את מה שיתאפשר לך".
כשאני מרגישה שאני מקשיבה לעצמי, שאני מכבדת את התחושות שלי, שאפשר לעשות את מה שמתאפשר ושאם לא יהיו לי הכוחות אז אפשר לעשות פחות, זה מקדם עשייה של פעילות גופנית, מוריד ממנה את שכבת הפחד, מייצר שפה פנימית בריאה ומטמיע התמדה בחיינו בייחד עם קידום בריאות נפשית. כי גם אם היה אימון לא עצים, לרוב יהיה אימון, ובמאקרו – זה מה שחשוב.
זהו לא תהליך קל, אלו דפוסים חדשים של חשיבה, רגשות והתנהגות להטמיע במוחנו, עבודה של ממש. אבל זה אפשרי וזה משחרר מהכלא שהוא אנחנו ומייצר בריאות אמיתית שסופרת בתוכה את האיכות הרגשית-נפשית שלנו, שהיא כפי שהבנו גם לגמרי גופנית.
נועה זילברמן | מאמנת כושר הוליסטית ובודי פוזיטיבית וסטודנטית לפסיכותרפיה גופנית.
