אם לסכם את חוויות ילדות האקסטרים שלי בבני ברק אני יכולה להגיד כי הרכיבות על אופני ה-BMX בשדרה שמול הבית שלי היו חלק משמעותי מחיי. בית כנסת של חסידות סלונים הנוכח לאורך השדרה, המוני ילדים קטנים ושטח שקטן יותר משטח ההחלפה בטריאתלון נתניה מעולם לא פגמו בחוויה המופלאה הזאת של אוויר על הפנים בחום הבני ברקי, לבושה בסרפן ארוך מדי שנתקע מדי פעם בגלגל האופניים, יחד עם הגרביון שנקרע מהשרשרת, והפנים שקיבלו צבע שחור, כשאני עוטה את הפרצוף שמשדר: "אוף למה אני כזאת לא בת".

בגיל 12 מה שנקרא "בת מצווש" בחילונית ובת מצווה עם כל המשמעות של קבלת עול תורה ומצוות בחרדית, נקראתי לשיחה בה הובהר לי כי עליי להיפרד מהאופניים מטעמי צניעות. מאז רק דמיינתי שוב את הרוח הזאת על הפנים שלי ובחופשות הורשתי לרכוב סיבובים קלים יחד עם הבנים וזה היו מהרגעים הטובים בילדותי המאוחרת.

היום אני רוכבת כמו כל טריאתלט כ-100 ק"מ כמעט בכל אימון סופ"ש ומרגישה כל יום שאני דופקת את המערכת או סוגרת מעגל (הקל מביניהם). על יד שמאל שלי מקועקעת שרשרת אופניים דקה כרוכה סביב עץ מהשדרה ההיא ברחוב רבינו בחיי בבני ברק.

אז היי, אולי הגיע הזמן שאציג את עצמי.
אני גולדי בת 32 טריאתלטית, אמא לחיים וחזקי בני 12 ו-11, את הספורט גיליתי ביוני 2019 כשהתחלתי לרוץ, מוכנה להתחייב לתהליך ובעיקר מקווה לא לאבד הכרה אחרי 100 מטר של ריצה.

הפרקטיקה הפכה להיסטוריה והספורט נהיה חלק ממנה | צילום: באדיבות גולדי רייך

אני זוכרת שהמאמן שאל אותי מה המטרות שלי והסתכלתי עליו במבט חצי ישן של חמש בבוקר ואמרתי לו שאם אשרוד פה חודשיים זאת נשמעת לי הצלחה מסחררת. מפה לשם התמכרתי והנה אני כאן כותבת טור על חיי הספורט הסוערים שלי. בכלל, אני חושבת שיש יחסי ציבור גרועים לעולם הספורטיבי. אנחנו מתויגים בעולם כסחים בלתי נסבלים והנה אני כאן כדי לאשש את האמירה הזאת, ובו זמנית לספר על חיי ספורט סוערים במיוחד.

הטריגר שלי אגב למעבר מבטטת כורסה מעשנת וצוברת בקבוקי בירה שעלולים להעשיר אותי בעתיד אם אמחזר, הגיעה דווקא מהמשפחה שלי. ראיתי בני משפחה בגילאים צעירים נחלשים ומתקשים לבצע פעולות ספורטיביות פשוטות כמו טיפוס מדרגות או הליכה רגלית של יותר מעשר דקות שהופכת להיות משימה בלתי אפשרית והחיים פשוט מסורבלים יותר אז בהחלטה מאוד פרקטית הבנתי שאני את שנות ה-50 שלי רוצה להעביר יותר בכיף ואם אפשר קצת לשמור על הגוף ועל הבריאות אני מוכנה להמר על ההשקעה בטיפול במכונה שתייצר לי חיים טובים יותר.

הפרקטיקה הפכה להיסטוריה והספורט נהיה חלק ממני. הוא מניע אותי ומביא אותי למקומות נפלאים בחיים. ההיכרות שלי עם עצמי הגיעה הרבה מאוד בזכות הספורט ואולי גם אפשר בנקודה הזאת להחמיא לספורט הסבולת בכלל ולספורט יחידני בפרט שמייצר יופי של חיבורים עם עצמנו. שעות של רכיבה עצמאית. טיפוסים במקומות נידחים בארץ בהם לא פעם הזיעה התערבבה לי יחד עם הדמעות מהבנות שהגעתי אליהן תוך כדי טיפוס בנוף עוצר נשימה ופרות עם פעמון שהיו השותפות הבלעדיות לשיח הסוער שהתנהל לי אי שם במוח.

מתגברים ביחד. גולדי ובנה חזקי | צילום: באדיבות גולדי רייך

אני חושבת שהילדות שלי בבני ברק הרחיקה אותי בעיקר מעצמי.
זה אגב לא אישי לבני ברק. לחיים קהילתיים בהם יש הנחיות ברורות מה צריך לעשות כמה ומתי יוצרים ריחוק טבעי שהוא לא רק ריחוק שאנחנו רגילים לחשוב עליו כמו מחסור בתרבות לימודי ליבה או ספורט
והחיבור החדש נוצר במסלולים, בריצות בחיבור הפיזי לגוף והמנטלי בהישגים בתחושת המסוגלות ובהבנה מה אני יכולה לעשות אם רק ארצה אתמיד ואכוון. בסיום ה-10 ק"מ הראשונים שלי בכיתי, ובטריאתלון הראשון בכיתי, וכל הישג קטן או גדול גרם לי לנקות עוד ועוד שכבות של ריחוק, כל יעד היה מלווה בעוד התקרבות למי שאני ולמה אני רוצה להיות.

הספורט הציל אותי, פעם אחר פעם. כשחשבתי שהחיים שלי ממש גרועים כשהתגרשתי עם שני ילדים קטנים, כשהמשפחה התרחקה כשזוגיות לא צלחה, כשקורונה הגיעה לעולם פעם אחר פעם מצאתי את עצמי נאחזת בספורט כמו משאף. נחנקת? צאי לרוץ – נשמע לי כמו אחלה סלוגן לגרמין או לנייקי, דברו איתי בזמנכם הפנוי. חצי מרתון ירושלים האחרון, כן זה שהיה קפוא ורטוב למוות היה אירוע מכונן עבורי. פעם ראשונה רצה בירושלים והערבוב הזה של הקודש והקודש, גולדי של לפני עשור וחצי שנוסעת פעם בחודש בקו 402 לכותל, זאת שמתפללת על חיים מאושרים ולא יודעת מהם, זאת שרק ביקשה "בית של תורה" בלי להבין בכלל מה זה אומר. אותה אחת שהריצה הצילה אותה פעם אחר פעם. ליטרלי הצילה. חוזרת שוב לחומות העיר העתיקה אבל הפעם בריצה, בשלה יותר בוגרת יותר ומודה על כל רגע שהרגליים האלה מריצות אותי למקומות ממש טובים.

ה-17 בינואר השנה היה היום בו השתנו חיי. כשהתחלתי טייפר לקראת הישראמן, בני חזקי, חלה בסרטן. סרטן מסריח מהסוג הזה שאתם לא רוצים לאחל למיטב שונאיכם. מאותו רגע הבנתי שלא הבנתי כלום עד היום והאתגרים שהיו עד היום היו פירורים של חול לעומת הבוץ אליו נכנסנו. אבל בחרדית אומרים שהקב"ה מקדים תרופה למכה. ואני אומרת שהספורט היה תקופת ההכנה הכי טובה שיכולה להיות לאתגר המזעזע הזה.

מחכה כבר לספר לכם על זה בטור הבא כי נגמרו לי השורות בדף והעורך פה לא מרשה לי לחרוג, אז תעקבו כי הסיפור שלנו רק התחיל…