למרתון תל אביב 2023 הרגשתי שאני מגיעה מוכנה ומנוסה. תכנית האימונים נתפרה אליי ולממדים הרגשיים שלי. האתגרים והיעדים שחלמתי עליהם, ריאליים ולא קפיצה גדולה מידיי מעל לפופיק. עם מאמן קשוב באתי עם תכנית שבהחלט הכלתי אותה מבחינה פיזית ורגשית.
אם יש משהו שגורם לי לפרפרים בבטן זו המחשבה לפני תחרות מול מי אני מתחרה. הדילמה העיקרית שלי ולפעמים הקושי הגדול הוא האם אני באה ליהנות מהדרך או להתחרות? כי ליהנות מהדרך לא תמיד בא ביחד עם התחרות וההישגיות. לכל אורך הדרך, וככל שהשבועות חלפו הרגשתי בשיפור היכולות שלי ויחד עם זה אני די בדילמה עם עצמי, מה יותר חשוב לי, ההנאה או הזמן, עם מי אני מתחרה, עם עצמי, או עם הסביבה, ואולי גם וגם?
מרתון תל אביב פברואר 2023 הוא המרתון ה-12 שלי, אליו הרגשתי שאני מגיעה עם קילומראז' יפה ברגליים, מוכנה גם ברמה הפיזית וגם ברמה המנטאלית. ההתרגשות אצלי מתחילה רק בשלבים המאוחרים יותר, עליהם אדבר עוד בהמשך. כבכל שנה, מרתון ת"א הוא בסמיכות ליום הולדתי, ואני מרגישה בת מזל שיש לי את האפשרות והיכולת לחגוג יום הולדת במסיבת ריצה כזו ססגונית, המונית, יפה ופעילה.
במהלך האימונים למרתון, הרגשתי שכל ריצה ארוכה בדרך ליעד מרגישה כמו עוד צעד קטן, כמו עוד לבנה בחומה שאותה צריך לבנות בשקדנות ובקפדנות. בשבועיים האחרונים שלפני המרוץ אני מדפדפת לי בטבלה ולא מאמינה, הנה הגעתי עד הלום, כל הריצות הארוכות הסיזיפיות מאחוריי, עברתי את "המסכמת" בהצלחה, וכעת משזכיתי ב"טייפר" בכבוד, נשאר רק לחכות למה שקוראים ה "Money Time".
אובדן ומחשבות קיומיות
יום לפני המרתון קיבלתי הודעה שמטלטלת אותי. חבר לריצה מת. איך זה יכול להיות, עוברת המחשבה הזו. איך הכל כל כך נזיל, ומה עכשיו, איך בדיוק לפני אירוע כל כך גדול קורה משהו כל כך עצוב, שמשאיר חור ענק. ואי אפשר לערער ואי אפשר לשאול ולא ניתן בכלל לבקש שינוי.
אני חושבת לעצמי כמה החיים הם יקרים ואיך הכל "נזיל", רקמה עדינה שברגע יכולה להשתנות, ואני יודעת את זה עמוק בפנים. לא פעם אני מתעוררת שטופת זיעה מחלומות שיש לי. זו חלק מהשגרה שלי. המחשבה על כך שבן אדם יכול לקום בבוקר והוא לא יידע שאלו למעשה הרגעים האחרונים שלו בעולם הזה… חלק מהעבודה שלי היא אבחנה של מצבים רפואיים קשים מנשוא, דרכים ארוכות ללא מוצא לעיתים. לא פעם ולא פעמיים חולפות במוחי המחשבות כמה הכל נזיל ואיך הכל יכול להשתנות ככה בשנייה, מבלי הכנה מוקדמת…
יום המרתון
הגעתי למתחם האקספו מוקדם בידיעה שחלק מהחבר'ה שאני מכירה כבר ישנם. הכנתי את המצלמה מבעוד מועד, ההתרגשות בשיאה עד כדי כך שאני בכלל לא מרגישה את קרירות הבוקר. הפרפרים מפרפרים בבטן וזה כיף! מדלגת לי בשמחה במתחם ההתכנסות. "מינגלינג". וצילומים. וכיף. וכל עולם הריצה כאילו יצא מתוך הפייסבוק, קרם עור וגידים ונמצא כאן ברחבבת גני יהושוע. כיף גדול. אוטוטו מקצה החצי מרתון מוזנק ראשון ואני מנצלת את עודף הזמן שיש לי לרוץ כל דקה לשירותים ולהצטלם כמה שיותר, כי בסופו של דבר מרתון תל אביב הוא המסיבה הכי טובה בעיר!
חן גלייט סנטר | צילום: מרתון תל אביב, כפיים
האקספו עשיר במיוחד, כמידי שנה גזיבו ענק של קפה, משקה איזוטוני טעים במיוחד הציב דוכן יפה ומכובד ומציע טעימות בשפע לרצים.ות. עוד חברות רבות אחרות נמצאות שם וצובעות את המתחם בצבעים יפים וספורטיביים.
ההזנקות מדוייקות ובשעה 06:40 נכנסים רצי המרתון אל מתחם ההזנקה. אנחנו יוצאים אל הדרך בדיוק בזמן, 06:50 מזג האויר מושלם, בדיוק כמו שצריך, הטמפרטורה מושלמת. מצב הרוח, הלחות וקרינת השמש. אני מרגישה מעולה ומחליטה לרוץ לפי התחושה, לפי ההנחיות של המאמן שיושבות לי בראש היטב. מקפידה על הכל ומרגישה שאני בקצב טוב לאורך כל הדרך.
המרוץ השנה מלא! נוכחות הרצים והרצות מכל הרמות ומכל הארץ וגם מחו"ל היא מרשימה ביותר. המסלול יפהפה, אני חושבת לעצמי בדרך. "זה אף פעם לא נהיה יותר קל", הדיבור העצמי כל הדרך הוא חלק מהעניין. לתחזק את עצמך. הניסיון עוזר לך בדרך ועוזר לך להכיל ולעבד את הקושי, ולזהות את הסימנים לפני שהבעיות מתעוררות.
המשבר בריצה, ועד קו הסיום
לקראת הק"מ ה-30, הבטן מחילה לבשר לי שהיא קיימת, ואני מכירה כבר את הסנריו ויודעת שאם אני עוצרת להתפנות "הלך עליי" כמו שאומרים, זה לא ייגמר בעצירה אחת. המשכתי לרוץ תוך כדי שאני מתפללת ומייחלת שהיא תשכח מעצמה ותאפשר לי להמשיך הלאה את המעט הרבה הזה. וזה מעט – מצד אחד "רק" עוד 10 ק"מ", אבל אלו הקילומטרים הכי משמעותיים זה המרתון עצמו.
חן גלייט סנטר | צילום: פרטי
אז מגיעה ההשתלבות מכיכר רבין לכיוון רחוב אבן גבירול, שם יש איחוד של רצי המרתון עם יתר המקצים. בשלב זה כבר הרגשתי שזה יותר מדי גם המאבק בדוחק, גם החום שהלך וגבר וגם הקושי. כאבי השרירים עלו באופן משמעותי והרגשתי מעכשיו פשוט לשמור על קצב שיוט ולא להאט יותר מדי, זה יהיה הכי טוב שלי.
אני צולחת את הק"מ האחרונים, עוד צעקה של עידוד ואני חושבת לעצמי "הנה אוטוטו אני שם, מקבלת את כל ה-Glory"! ובשער הסיום, איזה עונג צרוף, מסיימת את המרתון ה-12 שלי יום לפני יום הולדתי! איזו זכות ענקית, איזו מתנה גדולה שעליה אני מודה!
שיפרתי את השיא האישי שלי למרחק מרתון מלא בכמעט 30 דקות שלמות. ואיך אני תמיד נוהגת להגיד: שום דבר לא מובן מאליו. מאחורי כל התהילה והזוהר מסתתרת עבודה סיזיפית, הקרבה, תשלומים שנאלצים לשלם ולאו דווקא תשלומים כספיים. נכון התהילה היא לא לנצח, אבל ההוקרה וההודיה היא כן. תמיד אהיה מלאת תודה כי זה לא מובן מאליו להיות מסוגלת לחגוג יום הולדת בריצת מרתון אדירה שכזו.
