בטור הקודם סיפרתי על הילדות שלי בבני ברק, על הספורט שהציל אותי פעם אחר פעם ועל הרגע בו הייתי על הגל או בשיא שלי אחרי תוצאה מעולה מבחינתי בתחרות חצי איש ברזל בטבריה בתוצאה 5:39:38 שע' ובהכנות אחרונות לקראת הישראמן. באחד מסופי השבוע נסעתי עם חברה לאילת לאימון חידוד אחרון על מסלול התחרות והצרה הכי גדולה שלי לאותו רגע הייתה הרוחות המאוד חזקות שהיו באילת באותו זמן ודיונים של שעות עם עצמי מה ללבוש בישראמן ועם איזו קסדה להגיע. יום למחרת התעסקתי בהמון צרות שנעו בין החלטה על מי ינתח את הבן שלי ובאיזה בית חולים להתאשפז לאחר שבביקור שגרתי אצל רופאת ילדים גילינו שלבן שלי יש סרטן בשלב 4. פתאום המילה פרופורציות קיבלה משמעות חדשה.

ביום הראשון של האשפוז בין התקף חרדה אחד לשני ובין ערמות המשלוחים שהגיעו לאיכילוב, כאילו "קינדר בואנו" יהפוך את הסרטן לסבבה, השלמתי עם זה שאת הטייטל ספורטאית אני יכולה להשיל מעליי לפחות לשנה הקרובה וכחלק מהתסכול ההשלמה וההבנה, אכלתי כל זבל אפשרי שהסתובב שם בקומה הרביעית בבית חולים "דנה" לילדים. יחד עם ערמות המשלוחים מ"מקס ברנר" חטפתי הרעלת סוכר שהייתה מעורבת עם חרדה, חוסר בשעות שינה וכמו שאתם מבינים קוקטייל מדהים לתחושה פיזית נפלאה.

ביום השני לאשפוז קיבלתי את ההודעה הזו
גל תיכון: יש לך נעלי ריצה?
אני: כן, למה?
גל: יש מי שיהיה עם חזקי?
אני: כן, אבא פה
גל: מעולה תרדי עוד חצי שעה בכניסה לאיכילוב יוצאים לרוץ

ההודעה הזו הייתה הפתיח לרצף אימונים בשעות הזויות. בלי שעון כי למי יש מטען לשעון באיכילוב בלי תכנית בלי מספרים, רק אוויר. ואם כבר יש פה במה מכובדת זה המקום להודות לכל המופלאים והמופלאות שעזרו לי במה שהכי הייתי צריכה: נועה כפרי המתחרה הנסיכה שלי ועומר הם חברי הקבוצה שסידרו לי טריינר בבית. לחבר'ה המופלאים מטריהארד שקבעו כי נקודת היציאה בריצת שישי תהיה מארומה איכילוב ועוד מלא מחוות ספורטיביות מרגשות שגרמו לי להבין שאני עדיין חלק מהמשחק הזה.

שלושת החודשים הראשונים של הסרטן היו לא יציבים. כל שנייה קרה משהו במקביל לשבעה ניתוחים. רכבת הרים הזויה וחוסר ודאות כמו איגוד הטריאתלון בבוקר תחרות של ים גבוה. אני יודעת שהאנלוגיות שלי נוראיות, אבל לפחות כאן יש לי במה להשתמש באנלוגיות של סאחים שאין להם מקום במקומות האחרים בהם אני מקשקשת את חיי על הנייר ומה שנקרא אתם בדיוק הקהל יעד להומור סאחים אז היידה על זה בכל הכוח.

הייתי יוצאת לרוץ וחוזרת אדם אחר

וזה כבר נהיה בדיחה בטיפול נמרץ, כל פעם שבכיתי נחנקתי או כבר לא הייתי מסוגלת – הצוות היה שולח אותי לרוץ. אני עד היום לא יודעת אם זה היה בגלל שהם כבר לא היו מסוגלים לשמוע את הבכי שלי, או כי הם באמת ראו כמה טוב זה עשה לי. הייתי יוצאת בוכה וחוזרת אדם אחר. כמו ג'ל אנרגיה קפה, זה המרוכז שנותן בוסט ברגע להמשיך עוד יום של סיוט. למדתי להתנהל ממש כמו בתחרות, אף פעם לא מסתכלת על כל התמונה ועל כמה נשאר, תמיד שואבת עוד כוח ועוד אוויר לקילומטר הקרוב ולקרב הנוכחי. את המנטרה הזאת אני נואמת לחזקי בערך מהיום הראשון של הסרטן והיום הוא מדקלם את זה כבר מתוך שינה הוא מדבר על כל טיפול כעוד צעד שמקרב אותו לקו הסיום וביחד אנחנו שורדים כל פעם עוד כמה מאות מטרים במרתון הלא נגמר הזה.

"כל פעם שבכיתי הצוות היה שולח אותי לרוץ" | צילום: גולדי רייך

באחד הניתוחים באמת הרגשתי שאני מאבדת את זה ובמקום להמתין בחדרי ההמתנה הלא הגיוניים, פשוט יצאתי לרוץ הלוך חזור מקניון ויצמן לכיכר המדינה כדי לא להתרחק אבל להזרים למוח של אנרגיה ואנדורפינים שישאירו אותי שפויה.

רגעים של טירוף

בכלל אני חושבת שבתקופה הזאת היו רגעים של טירוף בו לא הבנתי כבר אם אני נורמלית או לא ומה קורה לי. ממש כמו המשל של רבי נחמן ותבואת השיגעון. אני מניחה ששכחתי לרגע שלא כולם בקיאים כאן בסיפורי חסידות אז רק בקצרה: פעם אמר היועץ של המלך כי הוא רואה שכל מי שיאכל מהתבואה הגדלה בשנה הזו ישתגע. אם כך יעץ כי ראוי שיכינו בשביל המלך תבואה בנפרד, כדי שלא יצטרכו לאכול מתבואת השיגעון.

ענה לו המלך: "אם נעשה כעצתך, ורק אנחנו לבד לא נהיה משוגעים וכל השאר יהיו משוגעים, הרי שיקרה ההפך – שאנחנו נהיה המשוגעים. על כן, נצטרך גם אנחנו לאכול מן התבואה. אבל כך נעשה – נסמן סימן על מצחנו, שנדע שאנחנו משוגעים.

זה הסיפור וככה בדיוק הרגשתי. כבר לא ידעתי מה משוגע, מי מוזר ולמה אנשים ממשיכים את החיים שלהם כרגיל כשהבן שלי נלחם על חייו ואיך זה הגיוני שבצד אחד של הרחוב יש בית חולים וניתוחים וטיפול נמרץ וסרטן – וכשעוברים את הכביש יש ברים ובירות ובנות שבוכות שנשברה להן הציפורן של הלק ג'ל. אבל כל פעם שיצאתי מאיכילוב לרוץ קיבלתי חמצן של שפיות למוח הדברים הסתדרו וזה היה כמו סימן היכרות לשפיות ולחיים עצמם.

ואת הפרק הזה אני רוצה להקדיש לכל הספורטאים שסופרים שניות ומודדים וואטים ומחשבים טווחי דופק באנליזות שלא מביישות אנליסטים בגוגל העולמית. אני רוצה לספר לכם שמספרים זה חשוב, תוכנית אימונים זה חשוב ו-ocd היא מילה נרדפת לספורטאי סבולת. אבל בפרק הזה בחיי למדתי ליהנות מהספורט, לרוץ בלי שעון, להתאמן במגוון שעות וקונסטלציות ביום ובעיקר להתמודד עם זה שלא כל ה-TP שלי ירוק או יותר נכון הוא כל הצבעים חוץ מירוק.

אם שרדתם עד כאן אתם בסבולת נפלאה, אני מעריכה את זה ממש.
אז על שמירת כושר בתנאים שהם רחוקים מלהיות אידיאליים על ההתמודדות עם השחיקה ופציעות סטרס בפרק הבא כאן בשוונג. מחכה לכם.