יש לי "אגו" והשימוש במונח "אגו" בטור הנוכחי יהיה במשמעותו הפשוטה והמקובלת בשפה היומיומית. חשוב לי להרגיש תחושת ערך עצמי וחשוב לי שאחרים יעריכו אותי ואת פועלי. זה נורמלי לחלוטין. ואם לשפוט לפי התמונות והפוסטים השכיחים ברשתות החברתיות, כנראה שאני לא היחיד. למעשה, אני טוען שדווקא האנשים שדואגים להכריז בכל הזדמנות: "אין לי אגו", הם האנשים עם האגו הכי גדול.

הוחלט שגם הפעם התחרות היא… בתחרות | צילום: ניר עמוס

עוד כתבות בנושא
לכל הטורים של ליאור זך-מאור בשוונג
כישלון מנטלי בספורט – מדוע זה קורה?
כך תשפרו את היכולות המנטליות שלכם בספורט

למרות "השם שיצא לו", האגו הוא לא דבר רע. לא בחיים בכלל ולא בספורט. למעשה, האגו מהווה לפעמים גורם הנעה איכותי למדי. רבים מהספורטאים הטובים בעולם מספרים שהם הגיעו משכבות חלשות והתשוקה שלהם להצליח הגיעה מרצון להוכיח לעצמם ולסביבה שהם טובים וחזקים. להוכיח שהם יכולים. במיוחד אם לא העריכו אותם בצעירותם ולא ניבאו להם גדולות בספורט ובחיים בכלל (כל סרט אגרוף אמריקאי ממוצע מבוסס על התסריט הזה). העניין הוא ללמוד להשתמש באגו כמנוף במצבים מסוימים ולנטרל אותו באחרים. כמו כל מכשיר אחר. זה שהוא נמצא אצלך בארגז הכלים לא אומר שאתה כל הזמן צריך להשתמש בו.

ניהול אגו באימונים – אל תקריב את מה שאתה הכי רוצה בשביל מה שבא לך באותו הרגע

כפי שכתבתי באחד מהטורים הקודמים אני נוהג להפריד בין הישגיות לבין תחרותיות בספורט. הישגיות הוא דבר מבורך – הרצון להשתפר. לעשות את הדברים טוב יותר. תחרותיות פחות. רק בזמן, בסיטואציה, ובמינון הנכון. האגו הוא הגורם המרכזי לכך שספורטאי סבולת רבים נוהגים להתחרות עם חבריהם לאימונים בכל הזדמנות. הם רוצים להשתפר מהר יותר. רוצים לשחות, לרכוב, לרוץ מהר יותר. לעשות תוצאות טובות יותר. והכי חשוב, לנצח אותם. להגיע לפניהם. גם אם הם לעולם לא יודו בזה.

המטרה הינה להגיע למצב שבו אחרי 90% מהתחרות יש לך עדיין סיכוי לנצח או "לנצח" | צילום: ניר עמוס

זוהי כמובן התנהגות רגשית ולא שכלתנית. מצד אחד זה עשוי לגרום למישהו לקום לאימון גם בשעה מוקדמת ובקור מקפיא. מצד שני זה עלול להוביל לפציעות ואימון יתר. כשהאגו מנהל את העניינים ולא הראש, מהר מאוד אימון שתוכנן להיות קל הופך לאימון קשה. אימון שתוכנן להיות קצר מתארך כי "אני חייב לפרק אותו". כאב מודחק בתוך חופן משככים כי אחרת X ישתפר ויעקוף אותי במרוץ הבא. וכדומה. עודף אגו ועודף תחרותיות. מתכון די ודאי לכישלון. בטח ובטח בטווח הארוך.

מבחינה מנטלית ברגע שכל אימון הופך לתחרות ומלחמה עם אחרים הספורטאי עלול להישחק. עוד חפירה ועוד חפירה. בסוף כשמגיעה התחרות האמתית כבר קשה לגייס את הראש להילחם שוב. יש גבול כמה פעמים בעונה אנחנו יכולים להוציא מעצמנו "את הכל". אני תמיד אומר בציניות לספורטאים שאני עובד איתם שהוחלט שגם הפעם התחרות היא… בתחרות. לא באימונים. לכן לספורטאי לא אמורה להיות בעיה להתאמן בעצימות הרצויה. להוריד קצב, לעבור לדבוקה פחות חזקה, וכדומה. התנהלות עניינית ושכלתנית. עושים את הדבר הנכון לאותו ספורטאי ולאותו רגע. בלי קשר למה שמישהו אחר עושה במקביל. באופן אישי כשמישהו עוקף אותי במהלך אימון רכיבה על הכביש למשל, אני עושה… כלום. שיעקוף. לא עניין שלי. אולי הוא הרבה יותר חזק? אולי הוא רק התחיל? אולי עוד 200 מטרים הוא יתפרק? אין לי מושג והאמת שזה גם לא ממש מעניין אותי. עם השנים למדתי שיש הרבה אנשים שעושים הרבה דברים באימונים.

למעשה רבים מאותם "אלופי אימונים" הם מתחרים די גרועים. הביצועים שלהם באימונים מצוינים. אבל בתחרות הם לא מצליחים לעשות "מעבר". במקרים רבים הם אפילו לא מצליחים לעשות בתחרות את מה שהם עושים באימונים. ספורטאי ששוחה, רוכב, רץ מהר באימונים מציג יכולת. ספורטאי ששוחה, רוכב, רץ מהר בתחרות מציג ביצוע. הוצאה לפועל של היכולת. וזה הבדל גדול. למעשה ברמה מסוימת זה כל ההבדל.

ניהול אגו בתחרויות- 90% מהתחרות עם ראש ועוד 10% עם רגש

בתחרויות סבולת ארוכות ההשפעה ההדדית היא יחסית מאוד קטנה. והיא רלוונטית בעיקר לקצה העליון של הפירמידה. בשביל לנצח צריך בדרך כלל לעשות תוצאה טובה. אבסולוטית ובעיקר יחסית. בניגוד למרחקים הקצרים, הדרך לעשות את זה היא בעיקר להיצמד לתכנית התחרות שלך ופחות להתעסק במתחרים האחרים. להתנהל שכלתני וענייני. להתחרות קצת בבועה. לבחון שוב ושוב את הפרמטרים המרכזיים של תחושה, דופק, וקצב. נוזלים ותזונה. לנסות לצפות כיצד התחרות עומדת להתפתח מבחינתך. טמפרטורה? רוח? גשם? המטרה הינה להגיע למצב שבו אחרי 90% מהתחרות יש לך עדיין סיכוי לנצח או "לנצח" – כלומר לעשות תוצאה טובה. בעשרת האחוזים הנותרים אפשר לשנות בהדרגה את הפוקוס מהשכל לרגש. להיות פחות שכלתני ויותר אמוציונלי. לגייס את הלב.

עם השנים למדתי שיש הרבה אנשים שעושים הרבה דברים באימונים. צילום: באדיבות ליאור זך-מאור

הרגש עשוי לעזור לך להוציא מעצמך יותר דווקא ברגעים הקשים כשכבר לא נשאר לך הרבה בראש. הוא עוזר לך למצוא סיבות וצידוקים לסבול. לחפור עמוק כשקשה לך ורע לך. מטרות. אצל אחד התחרות מסמלת התאוששות ממשבר אישי מסוים או סיום של תהליך שעבר. ספורטאי אחר מקדיש את התחרות למישהו יקר לו. הכל לגיטימי. העיקר שזה עובד.

לכן זה גם לא נדיר לראות ספורטאים נטולי הבעה במהלך התחרות, אבל מוצפי רגשות לקראת סופה ומיד אחריה. במהלך התחרות המיקוד הוא על לעשות את הדברים נכון. אתה חייב לחשוב בעיקר על כאן ועכשיו פחות להתפזר תודעתית. בסוף התחרות "הכל יוצא".

לפעמים בתחרות זה גם קצת פרסונלי. ואם זה מנוהל נכון זה עשוי להיות עוד מקור הנעה מצוין. "דם רע" עם מתחרה מסוים עשוי לסייע לך למצוא ברגעי התחרות האחרונים עוד כמה טיפות אנרגיה שאולי לא היית מודע לקיומן. לפחות כך מספרים…

לסיכום, אגו "מאולף" הוא יותר ידיד מאויב. מנוע צמיחה מאקרו ומיקרו. אגו "פראי" חסר מעצורים ובלתי נשלט – לא. גם אם חשוב לך להוכיח לעצמך ולאחרים משהו, הדרך לעשות את זה היא לחשוב על הדברים בפרספקטיבה רחבה וארוכת טווח. שמור את הכי טוב שלך ליום התחרות.