מאת:אור
זה היה שבוע קשה. ביום ראשון קבע טכנאי מכונות הכביסה את מותה של מכונת הכביסה הותיקה שלנו. ביום שני אספנו גורת חתולים בת שבוע, שמהרגע שאספנו אותה ועד שעות אלה לא מפסיקה לבכות, מלבד ברגעים בהם היא יונקת תחליף חלב אם לחתולים. בעבודה עברו עלי ימים עמוסים ומתישים, ובמקביל הסימסטר באוניברסיטה צובר תאוצה. ביום חמישי, בקושי התעוררתי לאימון השבועי באיצטדיון הדר יוסף, ואיחרתי בעשר דקות. למרבה הזוועה ראיתי כבר מרחוק שהמאמן שילון מעביר את האימון. מראש וויתרתי על הניסיון להפחית את חרונו באמצעות צעדי ריצה מדומים שאמורים להמחיש עד כמה אני ממהר להגיע לאימון, במקומם התמדתי בהליכה איטית שמנסה להגיד למאמן שלפניו אדם שאין לו הרבה מה להפסיד.
השילוב בין האיחור לחולשה המובלטת שלי, גרר תגובה שעירבה בין כעס מבוטא על האיחור לאמפטיה ודאגה סמויות, ואחריה נשלחתי להתחמם בהקפות המסלול. לכאורה מדובר בהליך שיגרתי של חימום, אבל חימומו של המאחר נושא עימו גם הבט מסויים של טקס משפיל, שכן בזמן שכולם כבר מתחילים בתרגילים על הדשא, הוא לבדו ממשיך להקיף את המסלול, מעשה שנראה אדיוטי למדי בהעדר ההצדקה הקבוצתית. אחרי החימום המאמן הודיע שבשל העובדה שנרשמתי למירוץ המדרגות למחרת, האימון יתמקד הפעם בריצות קצרות, שמונה ריצות נפרדות של 400 מ'. יצאתי להקפה הראשונה. אני רץ, כלומר הרגליים רצות אבל בראש שלי בעיקר קולות מהיוםיום, מתקין מכונות הכביסה שלא מגיע, הצווחות של החתולה ועוד. ההקפה מסתיימת אחרי דקה וחמישים שניות, "אתה רץ מהר מידי" אומר לי המאמן, אני לא לגמרי מבין מה הוא אומר. מנוחה קצרה ואני יוצא להקפה נוספת. ושוב חוויה דומה, הרגליים רצות, אני אפילו יודע שהן מתאמצות, אבל את מרכז תשומת הלב שלי מציפים כל הקולות המטרידים של היוםיום. אני מרגיש שאני מאיץ, מנסה להשאיר את הקולות האלה מאחור. שוב אני מסיים את ההקפה, דקה וארבעים ושש שניות, והמאמן כבר לא מעיר לי, אני תוהה אם הוא מיואש ממני. אני ממשיך, ובכל פעם אני רץ יותר מהר, דקה וארבעים ושלוש שניות, דקה וארבעים ואחת שניות, ובסוף דקה ושלושים ושמונה שניות.
אני מרגיש שבכל הקפה, נופלים לי מהראש חלקים מטרידים ונספגים במסלול. אחרי שמונה הקפות, אני עוצר, מרגיש קל יותר. המאמן מסתכל אלי, ברור לי שהוא כבר ראה ימים כאלה, "רצת היום מתוך תסכול" הוא אומר "וזה לא דבר בהכרח רע" הוא ממשיך. שעה אחר כך בבית אני חוזה באחד מהישגי הספורטיביים הגדולים, בעזרת שלוות הנפש שנמצאה מחדש בריצה אני מצליח לגרום למתקין מכונת הכביסה להגיע בשעה שרציתי.
למחרת בבוקר,במקום קפה של בוקר במרפסת, אני יונק ג'ל אנרגיה בטעם בננה מתוך אריזת אלומיניום בקומה מינוס ארבע של החניון במגדלי עזריאלי. זהו מירוץ המדרגות השנתי, מסביב המולה תקשורתית, ומאות רצי מדרגות. במבט ראשון הם נראים שונים מהרצים שפגשתי במרוצים שהשתתפתי בהם עד היום, רצי המדרגות נראים לי אורבניים יותר, חסרי רחמים יותר, אבל יתכן שאור הניאון המוחזר מקירות הבטון גורם להם להראות כך.
אני מזנק כחלק מקבוצה גדולה מאוד של גילאי תשע עשרה עד שלושים ותשע, מראש התמקמתי יחסית מאחור, לא רוצה להפריע לאלה שממש רוצים לנצח. אחרי כחמש מאות מטר של ריצה בתוך החניון מגיעים לפיר המדרגות. להפתעתי אלה מדרגות בטון גולמיות רגילות לגמרי, בהבדל היחיד שיש הרבה מהן, ליתר דיוק אלף מאה ארבעים וארבע עד למנחת המסוקים שעל הגג. די מהר מתברר לי שמבחינתי לא מדובר במירוץ, אלא בטיפוס איטי, שמלווה בפרצי אנרגיה קצרי טווח, וחזרה להליכה. אני מנסה לפנות למאגרי הזעם שצברתי במהלך השבוע, אך הפעם אפילו הם מכזיבים, כנראה שאני כבר לא מספיק כועס ומתוסכל. הטיפוס נמשך, קומה עשר, קומה עשרים, קומה שלושים, לאורך הדרך אני נתקל במשתתפים שכוחותיהם נטשו אותם, חלקם אף חלפו על פני בקלילות בשלב מוקדם יותר. עכשיו הם נאחזים במעקה המדרגות, נדמה שאם ירפו ממנו, יצנחו חזרה אל קרקעית החניון..
בערך בקומה השלושים וחמש, אני כבר בשלב הרובוטי. מרים רגל ועוד רגל, עולה מדרגה ועוד מדרגה, מדמיין שאני רובוט שהשליטה עליו הועברה לידיו של ילד סדיסטי במיוחד. ואז לפתע אור. קרני אור מבצבצות מעלי, אני חוזר לחיים, ועובר עוד שתי קומות, ואני על הגג.
אחד הרגעים האהובים עלי בעיר האהובה עלי פאריז, הוא אותו רגע שבו בתחילת הביקור, אחרי מסע ארוך מתחת לאדמה, אני עולה בפעם הראשונה מתוך מעמקי האדמה של תחנת הרכבת התחתית ופוגש בשמי פאריז. העיר נחוות באותו רגע כמתנה ענקית שמוענקת לי. בדומה, היציאה מפיר המדרגות במגדל עזריאלי אל הגג, מעניקה לרץ את תל-אביב במתנה. בשביל להצליח כך לקבל במתנה דבר שהוא חלק מהיומיום שלי, חמישים קומות ברגל נראות לי פתאום מאמץ סביר, אפילו מאופק.
תגובות לטור של אור, ניתן להעביר לו ישירות למייל: [email protected] , או למערכת שוונג באמצעות עמוד צור קשר.
