כשאני בווסת אני לא לובשת לבן, לא מקפצת בשדות, לא יוצאת לרקוד ברחוב, לא עושה כפיפות בטן, לא עושה אימונים עצימים, לפעמים לא מתאמנת כלל, לא רצה ליד נחל, לא רצה בכלל, לא מחליפה תחבושת כחולה ולא מריחה כמו סביונים.
כשיום המאבק באלימות נגד נשים ציון בשבוע שעבר, כולן וכולם עסקו באלימות הפיזית, הממשית, המפחידה, המסוכנת, שנמצאת בזוגיות רעילה או בסמטה חשוכה או בבוס שמנצל סמכות או באלימות ואפליה כלכלית.
אבל אלימות נגד נשים מתחילה הרבה קודם, היא מתחילה כשלימדו אותי להתבייש במחזור שלי מגיל צעיר, כשצחקו לי על השיער בידיים בגיל 12 וכשבכיתי בכי תמרורים כשאמא שלי הורידה לי אותו עם שעווה. כשהתביישתי בשיעורי הספורט בבית הספר כי גדל לי החזה, או כשנשארתי רעבה כי אמרו לי שאני שמנה וזה כמובן "הנורא מכל" – להיות אישה שאינה קטנה במרחב.
"אני לא עושה ספורט כדי להיות רזה וקטנטנה" | צילום: עידית ניסנבאום
אלימות נגד נשים היא גם כשמציגים אישה אידיאלית כאישה שאין בה אנושיות "גסה", היא לא מדממת ולא עושה צרכים ואין לה שיער וגם לא שומנים והעור שלה חלק והיא קטנה ועדינה וכשהיא במחזור היא או לובשת לבן ומקפצת, או בגרסת 2021 כשקמפיינים מנסים להיות רלוונטיים, "עושה מלא ספורט אגרסיבי והיא חזקה גם כשהיא במחזור", כי אין מקום לאמת פשוטה.
לאלימות פנים רבות, והיא באה לידי ביטוי גם בהטמעה של אידיאלים לא אפשריים בתודעה החברתית והאישית, אידיאלים כאלו שגורמים לתחושת חריגות וסבל בקרב הפרט שמזוהה איתם רעיונית, אבל לצערו הרב לא מצליח, או במקרה הזה לא מצליחה ליישר איתם קו ממשית, כי הרי זה לא ישים או אפשרי.
לא מזמן חברה שמייצרת תחתוני מחזור רב פעמיים פרסמה שלט באיילון ונתבקשה להסיר אותו אחרי זמן קצר כי הוא "פוגעני". מה שהיה בשלט הזה זו פשוט הנגשה פשוטה של נשיות רווחת וממוצעת: אישה, במידה ממוצעת, עם קפלים ממוצעים בבטן, במחזור, עם תחתונים שלא צבועים בכחול ושאינה נמצאת על רקע סביונים או לחילופין אינה מנסה להיות בחזות סקסיסטית כלשהי, פשוט אישה.
כמה זה מדהים שאנחנו בעידן בו עוסקות ועוסקים יותר מתמיד באלימות נגד נשים, המילה "פמיניזם" מתנוססת בכל מקום, אבל בתכלס אין לנו מקום. ראשוניות של אלימות היא לא לתת מקום, היא לפלוש, לצמצם, לבטל, להסוות, לטשטש, לתת תחושת חריגות, לא לתת לגיטימציה להיות, זו ראשיתה או עוד ביטוי עז לאלימות.
וכך קורה שגם כשיש עיסוק בספורט עבור נשים, שאמור לתת מקום ולחזק אותנו, לבסוף הוא מחליש ומקטין: הפרסומות, הקידומים, הטמעת אידיאל שווא של "איך צריך להיות ולהיראות הספורט שלך ואת עצמך". מחליקים אותנו, מצמצמים את המראה שלנו, את המטרה שלנו, את המהות שלנו והקיום שלנו לכדי דמות חד גונית שמישהו פעם המציא, אני לא בטוחה אם זה וולט דיסני או המחוכים בצרפת, אבל הגיע הזמן שזה ייפסק.
אני לא עושה ספורט כדי להיות רזה וקטנטנה, אני לא נראית כמו פיה כשאני רצה ומזיעה, אני לא לבושה תמיד בסט תואם ומחמיא, אני לא תמיד או בכלל יפה ואני לא חייבת להיות יפה. אני יכולה לפתח שרירים ואני יכולה גם לעשות אימון עדין כשאני מדממת ועייפה או פשוט כי זה מה שמתאים לי. אני לא מזדהה עם אף ייצוג נשי בעולם הפרסום שבעיקר גורם לי להרגיש חריגה ולא נוגע באותנטיות בשום צורך או תחושה רווחת.
אני מלווה נשים בתהליכי בריאות ונותנת להן מרחב להיות בו, מפלט מהאידיאלים האלימים, ולא רק ביום המאבק הבינלאומי באילמות נגד נשים, אלא בכל יום בשנה. וליבי תפילה שהתודעה החברתית שלנו תתפתח ותאפשר מקום להיות אישה מבלי להיות כפופה לשום אידיאל מצמצם ומאיים.
נועה זילברמן | מאמנת כושר אישית, הוליסטית ובודי פוזיטיבית
את כל כך צודקת! צריך עור של פיל או בגרות יוצאת דופן, או מצב של מודעות גבוהה מאוד, כדי לא ליפול למוסכמות החברתיות הנפוצות הללו. רוב הנשים כן נכנעות למוסכמות.
ליבי ליבי בעיקר עם ילדות ונשים צעירות, אשר כל העניין הזה גורם להן לשנוא את גופן ולחוש רגשי נחיתות, רק משום שלא עומדות בסטנדרטים של דוגמנית-על, שתמונתה גם עברה ריטוש בפוטו-שופ.
ואת צודקת שזה עוד סוג של אלימות נגד נשים, אם כי גם גברים, אשר לא עומדים בסטנדרטים מסויימים, גם סובלים מכך, אך בעצמה ושכיחות פחותים מאשר נשים.
כל מילה בסלע. את כל כך חכמה ורגישה היטבת לגעת בכאב. כל כך הרבה דוגמאות עלו לי. תודה על מה שאת ומה שאת מביאה לעולמינו הצר🥰👌🙌
מה הקשר בין יום המאבק באלימות נגד נשים לספורט ? אין שום קשר… הכותבת מנסה למצוא קשר כלשהו בין הדברים ואולי אם היא הייתה מצליחה אז רוב הכתבה לא הייתה עוסקת במחזור שלה.