השבוע באתי אליכם קצת רגשנית, טוב נו אולי לא קצת. הרבה, אפילו המון.
חזקי בן 11, הוא נולד בט"ו באב, כמה קלאסי. ילד של אהבה של אופטימיות ואושר.
כמה מתאים לתקופה שבתאריך היום הולדת הוא מתחיל את הסשן הרביעי של הכימו. מתנת יום הולדת הזויה או בעגת הסרטן – יאללה "מסיבת כימו".
ארבעה מתוך שישה. הרוב מאחורינו, צ'ק על תקופת הניתוחים, על תקופת ההקרנות ועל יותר מחצי מהכימו. כל יום מרגיש כמו שנה אבל כל יום מקרב אותנו לקו סיום הזה שמרגיש קרוב כי וואלה עוד לא נמצא המניאק שהצליח לעצור את הזמן. ימים שלמים אני מדמיינת את הטיפול האחרון, את הפעמונים שנצלצל במחלקה כשנצא משם. את השביל בלונים שאני אעשה על ארלוזורוב כל הדרך מאיכילוב הביתה ואת החברים שיחכו לנו בבית עם העוגות הממתקים והמוזיקה שחזקי אוהב. מדמיינת ובוכה. לא מפסיקה לבכות.
נולד בט"ו באב כמה קלאסי | צילום: באדיבות גולדי רייך
מתחילת השבוע הזה אני שומעת בלופים את השיר של עקיבא "יש בך הכל'. מקווה שאתם מכירים אותו ואם לא רוצו לשמוע.עכשיו תעצרו את הטור הלא חשוב הזה… ולכו לשמוע את השיר הקסום הזה.
"כל עוד לא הפסקת לחלום – אתה מנצח
כאילו אין מחר- לחיות את היום
תחזיק רק להיום
תעוף הכי רחוק שאתה יכול- כי יש בך הכל"
חלק מהפזמון שאני שומעת בלופ של הלופים. ושוב סליחה על הקלישאה אבל בואו, יום הולדת, סרטן ולחות של אוגוסט באוויר. מותר לי. וחשבתי על זה שהמנטרות שמלוות את חזקי לאורך כל הטיפול הן אשכרה מנטרות מהספורט, שהיא פילוסופיה של החיים עצמם. תחשבו על זה, כמה פעמים דמיינתם את קו הסיום באיש ברזל שתעשו. כל אימון מוגזם של המון שעות מלווה בדמיון הזה של הכרוז שמכריז "יו אר אן איירונמן". ובואו לא צריך להיות כל כך דרמטיים, גם סיום ראשון של מרוץ עשרה ק"מ מדומיין בדיוק באותה צורה. הרגע בו אתה עוצר את השעון ומבין שעשית את מה שהיה נראה לי בלתי אפשרי לפני כן.
כל עוד לא הפסקת לחלום – אתה מנצח.
"כשאני הולך לבית חולים לטיפול אני לא מסתכל על כמה נשאר לי, אני חושב על זה שהטיפול הזה מקדם אותי לקראת הסוף", סגור ציטוט. זה מה שחזקי אמר בטיפול השני. "כל פעם שאני עושה תרגילי פיזיו אני מרגיש שהשריר מתחזק ויש לי כוח לעשות דברים שלא הצלחתי לעשות לפני", נאמר אחרי הסשן השלישי. ועוד מגוון של אמירות שהן אלף בית בחיים הספורטיביים ואנלוגיה מושלמת לחיים עצמם.
ולי כאמא ספורטאית יש את היכולת להגיד לו רגע לעצום עיניים ולחשוב רק על הדבר הבא. לעשות יחד איתו דמיון מודרך ממש כמו בתחרות. לא לחשוב כמה נשאר לסוף, רק לנסות להגיע לעץ הבא, לקילומטר הבא, ככה אני חיה את התקופה – עד ליום הבא ובימים ממש קשים לפעמים עד לשעה הבאה.
שבוע שעבר אירחתי בפודקאסט שאני מגישה את אריאל אגרון, קשקשנו על המכביה, על הספורט ועל בנים – כמובן שהיה נהדר. מוזמנים לספוטיפיי "הכל מוזר" כך קוראים לתקליט שלי שם. ואחת המסקנות המשמעותיות מהפרק דווקא עלו סביב האג'נדה וההטפה לספורט. ספורט הוא דת לכל דבר ועניין וכאדם שיצא מבני ברק החרדית אני מתקשה להאמין באמת אחת, לא חושבת שיש נושא שאני יכולה לעמוד על בימת נאומים ולהאמין באמת מוחלטת במה שאני אומרת, אני תמיד ספקנית, תמיד חושבת שמה שמתאים לי לא בהכרח מתאים לאחרים אולי זאת הסיבה בה אני לא רואה את עצמי לעולם הולכת לפוליטיקה (והיו הצעות…).
תהוו השראה לילדים שלכם | צילום: באדיבות גולדי רייך
אבל אם יש משהו שאני ממש מאמינה בו היום ועליו אני מוכנה לנאום בלהט בהתחייבות ובאמונה שלמה שזה הדבר הנכון לעשות, שזאת דרך חיים שנתנה לנו ארגזים של כלים לעבור את התקופה הנוראית הזאת.
על כורסת הפסיכולוג אחד הנושאים המדוברים היא האימהות, שנים של קריירה, טירוף של חיים, העזיבה של בני ברק, הנתק מהמשפחה, המעבר לצופים, המחשבות על תל אביב ואין סוף חסמים ונרטיבים שגדלתי עליהם ששמו את האימהות שלי מולי – בסימן שאלה.
באקסלרטור של הסרטן הכל השתנה, השהות הממושכת עם הילדים, עם שניהם אגב, האחריות, הרגישות והבגרות שחיים בני הבכור איתי בסיטואציה הזאת. השיחות העמוקות עם חזקי והשעות הארוכות האלה שאני שוכחת שהוא בן 11 ולא בן 30 כשאנחנו נכנסים לשיחות עומק על מהות החיים, על הצורך בשינוי שיטת הממשל ועל הדר מוכתר כל יום והאקטואליה שלה.
ואחד הדברים המשמעותיים שקרו באקסלרטור הזה ובשינוי תפיסת האימהות שלי היא שאני יכולה פשוט להיות דוגמה אישית. זה נשמע אולי כמו איזה מילה גדולה של דמות ארכאית שאמרו לנו בילדות. אבל ברמה הכי אמיתית והכי פרקטית בבחירות שלנו אנחנו נותנים לילדים שלנו כלים והשראה לחיים טובים יותר.
אני מאחלת לכם שכספורטאים.יות הורים תהוו השראה לילדים שלכם בלי סרטן או אתגרים גדולים. סתם השראה להיות ווינרים לעוף על החיים ולא להפסיק לחלום.
