לכל הטורים של ליאור זך מאור לחצו כאן
תוך כדי עלייה בנוף המרהיב של השלב הרביעי בג'ירו דל דולומיטי, פונה אליי בחור שמטפס לידי ושואל אותי האם אנחנו מישראל. שאלה קצת מורכבת בימים אלה, שבהם אנחנו לא בדיוק הכי אהודים בעולם. אני חושב שנייה ומשיב בחיוב. הוא מספר לי שביקר בישראל ורכב בהרי אילת. "אנחנו עושים שם הרבה מחנות אימונים", אני אומר לו, ואז הוא שואל אותי: "האם השתתפת בישראמן צ'אלנג'?". מה הסיכוי?..
לכתבות נוספות בנושא:
"נהניתי מהסבל ממש": סיכום תחרות טריאתלון אקסטרה בצ'כיה
הפסיכולוגיה של המספרים בשעון: מתי הוא מגביל אותנו?
ברוח אמריקאית טובה: סיכום אירוע ספרינג גראבל 2024
בהוויה שלנו אנחנו באמת קודם כל אנשי ברזל, אבל בראייה שלי אנחנו ספורטאי סבולת מולטי-דיסיפלינרים, ומפעם לפעם נחמד לצאת קצת מהשגרה ולהשתתף באירועי סבולת אחרים בארץ ובעולם. לפני שנתיים למשל, יצאנו כמשלחת להשתתף בתחרות כביש של שלושה סטייג'ים באנדורה וחזרנו מוקסמים מהמקום והקונספט. יש משהו שונה באירוע סבולת רב יומי, משהו נחמד שאני אישית ממש אוהב. הפעם החלטנו לנסוע להשתתף באירוע כביש של חמישה סטייג'ים בדולומיטים בצפון איטליה. אירוע שבו בכל יום יש מקטע מדוד תחרותי בעלייה ושאר הרכיבה היא בקצב רגוע ונח יחסית.
רכבתי בדולומיטים בשנת 2017 עם חברים והרגשתי שזה המקום המושלם לרכוב בו. צפון איטליה עם כל היתרונות שלה: כבישים מעולים, עליות מאתגרות, תרבות אופניים סופר מפותחת – מה יכול להיות טוב מזה?
טסנו בשבת, יום לפני הזינוק לסטייג' הראשון ותיקתקנו את העניינים כדי להספיק הכל. בשדה התעופה במילאנו המתין לנו אוטובוס עם נגרר, הורדנו את הדברים במלון בבולצנו והמשכנו ישירות לתדריך האירוע. לני אנגלהרט, המוכר לכולם כיבואן של קסטלי וספורטפול, שהצטרף אלינו, אירגן מראש מכונאי איטלקי מעולה שהמתין לנו בכדי להרכיב את האופנים, במקביל לזה שאנחנו בתדריך. ארוחת ערב ולישון. מחר קמים מוקדם לארוחת בוקר לפני סטייג' מספר אחת.
סטייג' 1
הסטייג' הראשון כלל 77 קילומטרים עם 1847 מטרים של טיפוס מצטבר. התחלנו רגוע ואחרי כשעה וחצי הגענו לתחנת התזונה הראשונה, שכללה משהו שטרם נתקלתי בו בכל שנותיי כספורטאי סבולת שמשתתף באירועים: דוכן גלידה. לא טעמתי, אבל הייתי חייב לצלם. מתישהו הגענו לקטע המדידה היומי בעלייה באורך שישה קילומטרים עם סביב 600 מטרים טיפוס מצטבר. טיפסתי עם לני ובהמשך היום גילינו שהוא סיים במקום שלישי בקטגוריה. התחלה לא רעה.
סטייג' 2
נקודת הזינוק לסטייג' השני הייתה ממוקמת מחוץ לבולצנו ודילגנו אליה באוטובוס עם טריילר לאופניים. זה היה הסטייג' שהכי חיכיתי לו, כיוון שהוא התקיים על מסלול מעגלי מפורסם בשם "סלה רונדה" וכלל כמה עליות מיתולוגיות מהג'ירו האמיתי, כמו למשל פאסו גרדנה ופאסו פורדוי. עליות שטיפסתי בפעם האחרונה לפני שבע שנים. לא במקרה מסלול הרונדה נחשב לאחד ממסלולי הרכיבה היפים בעולם. בסך הכל רכבנו 106 קילומטרים עם מעל 3000 מטרים טיפוס מצטבר. שילוב מכובד למדי, שלא פשוט לייצר אותו בארץ. המקטע התחרותי כלל 7.5 ק"מ עם 530 מטרים טיפוס מצטבר.
סטייג' 3
כבר בתדריך המארגנים התריעו שייתכן והסטייג' השלישי ישתנה מעט מהתכנון המקורי, בגלל ענייני רשויות – ואכן כך היה. מקטע המדידה בוטל ורכבנו בקצב שלנו. הדובדבן ביום הזה היה העלייה הכי קשה באירוע: עלייה קצרה יחסית, אבל תלולה למדי, שמתחילה מאזור אגם מרהיב בשם מיזורינה ועולה לעבר בקתה ממנה המוני מטיילים יוצאים למסלולים רגליים. המטפס האיטלקי ויצ'נזו ניבאלי ניצח פעם קטע בג'ירו שהסתיים באותה בקתה. העלייה הזאת שוברת את הרגליים ובעיקר שוברת את הגב. במיוחד אם אתה רוכב ביחס העברה ישראלי טיפוסי. אין הרבה עליות בארץ בשיפוע הזה, בטח לא לאורך ארבעה קילומטרים רצוף של מעל 10% שיפוע. אבל הנוף בסיום הטיפוס שווה הכל. בסך הכל יום רכיבה של 85 קילומטרים עם 1760 מטרים טיפוס מצטבר.
סטייג' 4
אם סטייג' שלוש היה בסימן "קצר ועבה", סטייג' ארבע היה בדיוק הפוך: סביב 130 ק"מ עם 2100 מטרים טיפוס מצטבר, עם קטע מדידה של 7.5 ק"מ וטיפוס של 552 מטרים. יצאנו מבולצנו בשיירה ענקית של סביב 400 רוכבים במסלול במגמת עלייה קלה. חוויה מיוחדת מאוד ולרגעים אתה מרגיש כאילו אתה חלק מטור מקצועני. ארוחת הצהריים הוגשה הפעם כארבעים קילומטרים מסיום הסטייג' בכיכר של אחת העיירות אותן חצינו. מזל שהמשך הדרך היה בקצב נח ובמגמת ירידה.
סטייג' 5
באופן מפתיע, הסטייג' האחרון היה אולי המסלול היפה ביותר שבו רכבנו. טיפסנו לאתרי הסקי הסמוכים לבולצנו ועברנו ליד אגם קרזה, שמעליו מתנשאים הסלעים הגבוהים שרואים אפילו מהעיר. אפילו אני ששונא לעצור, לא הייתי יכול שלא לעצור לצלם רגע. בסך הכל רכבנו באותו יום 85 ק"מ עם 2000 טיפוס מצטבר. מקטע המדידה כלל 4 ק"מ עם קצת מעל 400 מטרים טיפוס מצטבר. גלשנו בחזרה לבולצנו לארוחת הצהריים האחרונה ופרידה ממארגני האירוע.
סיכום
הג'ירו דל דולומיטי היה חוויה מיוחדת ושונה. אירגון מעולה, מסלולים נהדרים, לא המוני וצפוף, אבל מספיק משתתפים כדי לייצר אנרגיה ותחושה כאילו אתה חלק ממשהו גדול, שמזכיר את הדברים שרואים בדרך כלל בטלוויזיה. כמעט 500 קילומטרים במצטבר עם מעל 10000 מטרים טיפוס. מספרים מכובדים למדי. למרות הנתונים אני חושב שהוא בהחלט מתאים להרבה רוכבים ישראלים שרוצים לרכוב באירוע רב יומי מאורגן ולהתנסות בחוויה.
