נולדתי שלוש שנים אחרי הקמת המדינה וגדלתי בקיבוץ העוגן. כשהייתי בן 15, ראיתי את דוד שמחוני רץ בשדות הקיבוץ. עד אז, לא נחשפתי לעולם הריצה, לא ידעתי על קיומם של מרוצים כמו מרוץ הקפת התבור, או מרוצים למרחק 10 קילומטר ולא למרתון, למרות שכבר אז, התקיימו מדי פעם מרוצי מרתון בודדים. שמחוני היה מבכירי הרצים במדינה של אותם הימים. בין השנים 1964-1967 ניצח שמחוני ארבע פעמים ברציפות את מרוץ הקפת התבור. אחרי העבודה בקיבוץ, היה נוסע באוטובוס לתל אביב להתאמן אצל עמיצור שפירא ז"ל. במאי 1965 התחרה לראשונה (ובפעם היחידה) במרתון וסיים בזמן של 2:29:53 שע'. שיאו בריצה למרחק 10 ק"מ היה 30:50 דק'. הוא היה בנוי היטב, חזק ומלא ואחרי האימונים, תמיד ראיתי אותו מבצע תרגילי שחרור אחרי האימונים על הדשא בקיבוץ.
בכל מקום בארץ אפשר לפגוש רצים המתאמנים להנאתם | צילום: באדיבות יאיר קרני
במלחמת ששת הימים, התפוצץ רימון ליד רגלו הימנית. לאחר אשפוז ארוך ותקופת החלמה ארוכה, ניסה לחזור לריצה אולם התברר שהפציעה גרמה לשיתוק של כף רגלו הימנית, מה שסיים את הקריירה התחרותית שלו בריצה. באותה תקופה, של עולם תקשורת מצומצם למדי בכלל ובקיבוצי השומר הצעיר בפרט, ידענו מעט מאד על הנעשה בעולם הריצה בארץ ועובדת היות דוד שמחוני מנצח מרוצי הקפת התבור עשתה עלי רושם עצום ובעולמנו הצר מאד, בלטה העובדה שרצים מובילים רבים היו מהתנועה הקיבוצית כמו יוסף צברי מעין גב, מירון הס מרמת השופט ועוד רצים, שהיוו גורם מדרבן לבן נעורים כמוני להתחיל לרוץ.
בשרותי הצבאי, כחייל לוחם בסיירת גולני, נפצעתי בכף רגלי השמאלית מכדור תועה, אבל למזלי לא נגרמו נזקים לכף הרגל וכשהחלמתי, חזרתי לאימונים רגילים כבר אחרי שלושה שבועות של החלמה והתאוששות. אז, הרגשתי כאילו הציב לי שמחוני מטרה להתמודד איתה באמצעות שיאו בריצה ל-10 ק"מ: 30:50 דק'. לאחר מלחמת יום כיפור, שירתתי במילואים ברמת הגולן ותוך כדי חודשי המילואים, המשכתי להתאמן כרגיל. באביב 1974 השתתפתי לראשונה במרוץ הקפת התבור. היינו אז 30 רצים, מחציתם אתיופים שהוזמנו במיוחד מאתיופיה (לא עולים חדשים). כיום, אנחנו חווים מרוצים בהם משתתפים אפילו 30 אלף רצים: פי אלף.
יאיר קרני ושלומי אזולאי במרתון טבריה 1990 | צילום: באדיבות יאיר קרני
מאז, צמחה הריצה בארץ יש מאין, ללא כל יד מכוונת, ללא כל התערבות של הממסד, אף לא משרד ממשלתי אחד. הכל צמח מלמטה, מהשטח – וטוב שכך! כמעט בכל מקום ברחבי הארץ בכל שעות היום והלילה אפשר לפגוש רצים המתאמנים להנאתם: בעליות ובהרים הגבוהים ביותר, בחופי הים, במדבריות, בפארקים, בשדות וברחובות הערים.
בשנות השמונים כשהתאמנתי יחד עם קבוצת הרצים שאימנתי, היינו מתאמנים בכל עלייה ארוכה ותלולה אפשרית, והיינו בודדים בשטח. כיום, קשה למצוא שביל, או מעלה ללא רצים המתאמנים בו.
מספר מסרים חברו להם יחדיו ויצרו את התופעה המופלאה הזו של מאות אלפי הרצים:
1. מי שרץ – רזה ומי שרזה – רץ: האמירה הזו, מקשרת את ספורט הריצה להרזיה והיא נכונה עובדה היא שהרוב המכריע של הרצים רזים יותר מבכל ענף ספורטיבי אחר – עממי ותחרותי כאחד. אנשים שמרזים בעזרת פעילות גופנית מתחילים ברובם בהליכה. עם הזמן, ככל שנושרים הקילוגרמים, ועולה הכושר, הרוב המכריע עוברים לריצה קלה (ג'וגינג, בשפת העם) ובהמשך מתפתחים אף לריצה מודרכת ולהשתתפות במרוצים.
2. ריצה פוגעת בברכיים ובגב: מיתוס מיושן, שהתברר כלא נכון. העובדות מדברות בעד עצמן: שאלתי חבר שלי, מנתח ברכיים, אם הוא רואה פי 1,000 עלייה בשכיחות פציעות בברכיים הוא אמר שבשום פנים ואופן לא, אלא, להיפך: יש פחות פציעות מאשר בעבר. אז כמו עוד הרבה מיתוסים – גם הוא נפל מול העובדות מהשטח.
3. ריצה היא רק לגברים: עד לפני כעשר שנים, עמד שיעור הנשים המשתתפות במרוצים על 15%. כיום, רואים בבירור בפארקים ובחופי הים יותר נשים רצות מאשר גברים. אני צופה שספורט הריצה יאריך את תוחלת החיים של האוכלוסייה ובעיקר של הנשים, שבמילא, תוחלת החיים שלהן גבוהה מזו של הגברים.
4. מאמן הוא סוג של רב: לדעתי, מקבל ספורט הריצה מאפיינים של דת. קמים לריצה בבוקר, כמו לתפילת שחרית. המאמן הוא כמו רב לחיים: מול התפילות עומד אורח החיים הבריא הנוגע לחיי היומיום שלנו, לסדר היום שלנו, לבריאותנו, ולמצב רוחנו. המאמן הוא לעתים גם יועץ תזונה, ויש לו ידע נרחב יותר מהרצים בנושאים הקשורים לבריאות, וכשהמאמן נותן הנחיה לעשות דבר מה – זה כאילו שהרב נותן ציווי או הנחיה לעשייה.
5. אימון גופני זה בריאות: באימון גופני נכון, ניתן להוריד יתר לחץ דם, בדיוק כמו שעושות התרופות, רק בלי תופעות לוואי שליליות, הפעילות הגופנית מורידה את רמת הסוכר בדם ובמקרים רבים זה מייתר את נטילת התרופות, ריצה ואימון גופני מתון לאורך זמן מייצר אנדורפינים – בדיוק כמו תרופת הרגעה, רק בלי תופעות לוואי שליליות. 80% מהאימון זה לצאת לאימון עצמו. אחרי שכבר יצאתם – אין מצב שלא תתאמנו! מתמיד מרגישים טוב יותר בסוף האימון מאשר בתחילתו.
6. תזונה: לריצה יש קודים תזונתיים של מה לאכול ומתי, בדומה מאד למנהגי הכשרות בדת. מה אוכלים או לא אוכלים לפני אימון, מה אוכלים מיד אחרי האימון, מה לאכול לפני תחרות, מה לא לאכול לפני התחרות, מה לשתות לפני האימון או התחרות, תוך כדי ואחריהם. ממש כמו מנהגי הכשרות.
7. הריצה היא כמו תנועה חברתית: ריבוי הקבוצות שצצות חדשות לבקרים, החברותא שבריצה, השיתוף בחוויה, ההתגברות על הקשיים והעזרה והתמיכה ההדדית בין חברי הקבוצה, ההתכנסות החברתית בסוף הריצות הארוכות, העידוד במרוצים, הרגשת הייחודיות וה"ביחד", התמונות הקבוצתיות והעלאתן לרשתות החברתיות נותנת למתבונן מהצד הרגשה של היווצרות תנועה חברתית מזן חדש.
8. עממי: הריצה היא הספורט העממי מספר אחת בישראל! כל זה קרה כי המסרים שעברו היו נכונים ומתאימים.
הריצה התפתחה מלמטה, מעין תנועת המונים ואני שמח שיש לי חלק בהתהוותה.
לאן כל זה מוביל?
1. מספר המרוצים בארץ ימשיך לצמוח. רק בסוף השבוע האחרון התקיימו 5 מרוצים שונים. מי היה מאמין?!
2. לפני עשרים שנה, שאל אותי יואב ברוק, אז, עובד חדש באיסתא ספורט, האם לקחת זיכיון על המרתונים בבוסטון, ניו-יורק, פאריס וברלין. כמובן, שייעצתי לו לקחת… בהתחלה, השתתפו בברלין שני ישראלים, כיום – כמה מאות.
3. שיעור השתתפות הרצים במרוצים השונים יגדל מ-15% ל-50% מכלל העוסקים הריצה.
4. מספר המשתתפים בריצות האולטרה ימשיך לצמוח.
5. מרוצים כדוגמת הר לעמק ומרוץ הרי הגעש יפרחו.
6. ספורט הריצה יהפוך לספורט המרזה מספר 1 בישראל.
7. בכל מרכזי הספורט הקיימים בארץ, ייבנו מסלולי ריצה מצמיגים גרוסים, כדוגמת ריצוף בגני השעשועים לילדים.
8. עקרונות הריצה יילמדו בבתי הספר כמו לימוד המחשב והאנגלית, מהסיבה הפשוטה ביותר: הריצה יחד עם התזונה הנכונה יהיו הבֶּלֶם העיקרי ותרופת המניעה העיקרית נגד ההשמנה והתנוונות הבריאות במדינה.
