מאת:אור
ארבעה וחצי חודשים נותרו, והמאמן שילון נתקף מוטיבציה. זה לא קרה בהפתעה, כי במהלך כל החודש האחרון הוא הכריז שבחודש הבא זה יהיה אחרת. בחודש הבא לא יהיו וויתורים, בחודש הבא נעשה משהו לגבי המשקל שלך, וכך הלאה. החודש הבא הגיע, וכשפתחתי את תכנית האימונים שלי לשבוע הקרוב חשכו עיני. ניסיתי להתנחם בהתבוננות קדימה בתכנית לשבועות הבאים והמצב רק החמיר. במקום ריצות של חמישים דקות הופיעו פתאום ריצות של שעה וחצי, ועוד בסתם יום עבודה באמצע השבוע. גם הימים המפוצלים חזרו, עם הוראות שדורשות ממני לקום בשעה שש בבוקר, הוראות שאני מתקשה מאוד לקיים בימי הקרה האחרונים, וזאת למרות הטייטס. שילון דווקא גילה הבנה לקושי לקום בבקרים האחרונים, "גם אני מתקשה לקום מהמיטה בבקרים" אמר "אתמול רק בחמש ורבע הגעתי לבריכה". השכן ואני קובעים ריצות בשש וחצי בבוקר מתוך ידיעה ברורה שלא יתקיימו. בהמשך היום, כשאנחנו כבר מדברים, איש מאיתנו לא טורח להעמיד פנים שהוא תוהה איפה היה השני במועד שנקבע.
והאוכל, הו האוכל, זה לא הולך, זה פשוט לא הולך. כבר בשלהי המאה השמונה עשרה, כתב ההוגה הצרפתי ז'אן אנת'לם ברייה סאבארין "אוכל היה ההנאה הראשונה שיש לנו, וזו הנותרת אחרונה אחרי שכל השאר כבר אבדו". אמנם רזיתי מעט במהלך האימונים, אבל השינוי הגדול, זה שאמור לגרום לברכיים שלי לשלוח לי פרחים, מבושש להגיע. אני אוכל קצת יותר טוב, ברנפלקס בבוקר, וצ'יפס בקושי פעם בשבועיים. לאחרונה גם הצטיידתי בחנות טבע ספורט קסטל במיני תוספים. אחד שאמור להגביר את שריפת השומן על ידי חומר מסתורי בשם 10Q, ושני בשם BCAA שאמור לשמור שהשרירים עצמם לא ישרפו, וזה בלי להזכיר את המולטי ויטמין שאמור כנראה לעשות משהו שקשור בויטמינים אם כי לא בדקתי את זה עד הסוף. ההתעמקות בתכולת תוספי המזון בניסיון להבין כיצד הם בדיוק עובדים, בדומה לניסיון להבין את עמלות הבנקים, עושה לי סחרחורת שרק בראוני עם אגוזים מצליח להעביר. אני מחליט לציית לתחושה הלא בדוקה שלי שגם אם זה לא יואיל במיוחד זה כנראה גם לא יזיק במיוחד. ומולטידקסטרין, כמעט שכחתי את המולטידקסטרין, או הסוכר טוב הלב. סוכר זה רע- מולטידקסטרין זה טוב, המאמן שילון אומר את זה, גיל מטבע ספורט קסטל אומר את זה, וגם אני אומר את זה בלי ממש להבין מה אני אומר. משהו שקשור בסוכר מורכב עם התפרקות איטית, או סוכר איטי עם התפרקות מורכבת. בסופו של דבר, החלק היחיד שברור לי בתחום התזונה הוא כמות הקלוריות שהשעון מדווח לי על שריפתה בתום האימון. אין דבר מענג יותר מלקרוא מצג השעון ששרפתי אלף שש מאות קלוריות, ולחשוב כמה זה בטבלאות שוקולד, ואז לקרוא מהצג של ההליכון ששרפתי רק אלף מאתיים, ולשאול את עצמי אם אפשר בכלל להאמין במשהו לנביאי הפלסטיק האלקטרוניים האלה שמתיימרים לדעת מה קורה בתוך הגוף שלי.
מול כל המידע שמספקים לי, מול הניסיון של השכל להגיע לאחוז במושכות או יותר נכון במלתעות, בינתיים הרגש ממשיך להשתולל בשלטון. יום מאופק של לחם מלא, רוויון והרבה מים, מוכרע רגע לפני שהסתיים בביף בורגיניון עם זנב שור עתיר שומן ועוד קצת יין בצד, רק כי אני קצת מצוברח.
עד כמה להשתנות בשביל הספורט, עד כמה להניח בצד את מסלול החיים ולהתמסר למסלול הריצה. אני חש במתח מתגבר בין הצירים של חיי. מצד אחד החיים כמו שהכרתי אותם, ההרגלים שלי, בהם לאוכל מקום מרכזי, העבודה שדורשת את הזמן שלה, ומהצד השני, הציר של הכח המתפרץ, שהולך ותובע לעצמו עוד ועוד משאבים ככל שהמרתון מתקרב. וזה עוד בלי להזכיר את המעגל השניוני המתהווה בו אני מפצה את עצמי באוכל על ההשקעה הרבה הנדרשת כדי לקיים בו זמנית את העבודה והספורט. נדמה שעברתי כבר את שלב מחשבות הפרישה, אבל הקשיים עדיין לא נעלמו, השאלה אם אמשיך להתאמן התחלפה בשאלה האם אמשיך להתאמן כמו שצריך, האם אוכל להתמסר באופן הדרוש לריצה מבלי להתנכר ליוםיום שלי.
תגובות לטור של אור, ניתן להעביר לו ישירות למייל: [email protected] , או למערכת שוונג באמצעות עמוד צור קשר.
