שמנו לב, כאן בשוונג, שיותר ויותר רצים דתיים רצים בשבתות ואף בחגים, והחלטנו לברר קצת יותר את הנושא הזה של ריצות הסופ״ש של שומרי השבת. כדי לחפור קצת יותר, ברוח טובה ולומדת ישבתי עם חברותא שלי לריצה – הרב יהושע רץ. כן, כן, זה אכן השם האמיתי שלו – רץ. לא על שם התחביב אלא חלק מהמורשת והמוצא ההונגריים שלו.

הרב יהושע רץ כשהוא לא בבגדי ריצה מנדפים | צילום: אלבום פרטי

עוד כתבות בנושא בשוונג
"לספורט אין דת או לאום": חרדי, ערבי וחילוני נפגשים לשלשה בישראמן
עם כל הצניעות: המעצבת שיצרה קו בגדי ריצה לקהל הדתי -חרדי
כיצד הריצה כבשה את נשות העולם החרדי?

הדינמיקה של כניסת מגמות חדשות לרחוב הדתי והמסורתי ידועה וברורה. עשרים שנה אחרי שמשהו קורה בתל אביב הוא מגיע לשכונות השמרניות של ירושלים ובני ברק. כשבשינקין כבר לא יכלו יותר לאכול אוכל סיני, נפתחה בירושלים מסעדת "יוסי פקינג". ככה באופנה, בקולינריה ולאחרונה אולי אפילו בעולמות הריצה. יהושע הוא אחד ממבשרי הריצה של שומרי השבת. שותף במועדון בו הייתי חבר עד העונה זו. תמיד מחכים להקשיב לו.

"הייתי ילד ספורטיבי"

"נולדתי ב-1974 בבודפשט, הונגריה. למדתי בבית הספר התיכון היהודי בעיר" מספר לי יהושע רץ, "אבי היה ועודנו די אנטי דתי, אבל הוא חשב שיש חשיבות גדולה לכך שאדע את מקורותיי ושורשי. חלק בלתי נפרד מהתרבות ההונגרית והקומוניסטית היה כמובן העיסוק בספורט. אני בחרתי בחתירה בקאנו. אהבתי את זה מגיל שבע עד גיל שבע עשרה. והצטיינתי. הגעתי להישגים של שיאים ואליפויות לבני גילי ומתוך החתירה בעצם נולדה העלייה שלי. פעם אחת ואני לא ידוע למה, המאמן והחברים לקבוצה הכו בי במשוט של הקאנו. עונש יוצא דופן אפילו למשמעת הקשוחה של הימים ההם.

"אני לא יודע האם זה בגלל היותי היהודי היחיד בינם או משהו אחר. אבל זה שבר אותי. פעם אחת שהיתה פעם אחת יותר מדי. הייתי נער בגיל ההתבגרות המחפש את דרכו וזהותו ובאמצעות בני עקיבא עליתי ארצה בפעם הראשונה. הגעתי לאחד המכונים שלהם בירושלים ולא התחברתי. זה היה יותר מדי קיצוני בשבילי. וחזרתי שוב הביתה, להונגריה".

העולם החרדי רואה בטיפוח הגוף והכושר סוג של "התייוונות" | צילום: אלבום פרטי

חיפושי הדרך של יהושע נמשכו עד שהוא פגש רב חרדי ליטאי מארה״ב ושנתיים אחר כך אותו רב פתח ישיבה בירושלים לדוברי הונגרית והזמין אותו להצטרף אליו והתחברתי לעולם החרדי-ליטאי. הוא היה שם כעשור. אחר כך הוא פגש את הרב הנוכחי שלו, יעקב ורהפטיג, אצלו למד וממנו קיבל סמיכה לרבנות. החיים נמשכו, משבר בנישואין, גירושין, הוא הפך לשף ועכשיו עם משפחה חדשה הוא מחובר לעולם הדיגיטל ומקדם אתרים בחברת Oxe Digital Media.

ואיך הספורט שולב בחייך?
"כבר מגיל מאוד צעיר אני מחובר לספורט. בתקופת החתירה תמיד היו ליד עוד שני ענפי ספורט – כוח וריצה. שנשארו איתי מאז. בארץ כישראלי, למדתי קראטה ויש לי חגורה שחורה דאן 1 שוטוקאי. כל השנים בכל הגלגולים כמעט אף פעם לא ויתרתי. רצתי שני מרתונים בטבריה והרגשתי שאני אוהב את זה ורוצה להשתפר. אבל בשביל זה, כמו בלימודי התורה צריך הרבה אימונים, משמעת, הדרכה ומורי דרך. אז באתי לאצטדיון בגבעת רם. ומצאתי את המועדון בו אני פעיל עד היום מועדון "הרוח השנייה" תחת הדרכתם של יורם ואתי איינר. "אבל שים לב", הזהיר אותי מישהו ברגע הראשון. "זה מועדון חברתי אבל תחרותי". "סוף סוף הסיר מצא את המכסה שלו", אמרה לי אשתי כשחזרתי בערב הביתה.

"ריצה זו התייוונות"

"מאד. לא רק בספורט. אבל כדי להבין את חלקה צריך להבין את גם מבנה הגוף שלי. במשך כל השנים שלי בישיבה החרדית לא עשיתי כמעט שום פעילות גופנית, כי העולם החרדי רואה בטיפוח הגוף והכושר סוג של "התייוונות", ביטול תורה. ואני כיבדתי אותם וזרמתי. התזונה שלי אז הורכבה מפחמימות, צו׳לנט, קוגעל, לחם ו… מיונז בתור ירק. אתה יכול להניח שהוספתי כמה וכמה קילוגרמים למשקל שלי. ועד היום עוד לא הספקתי להוריד. ואז התחתנתי בשנית עם דיאטנית מקליפורניה. כל הירקות אורגניים, שום טיפת שומן על הבשר. אני לא זוכר בעשר שנות נישואין שלנו האם אכלנו אי פעם צ׳ולנט. והיא זו שדוחפת אותי לפעילות ואומרת, 'קח נעליים ותרוץ'".

הרב יהושע רץ ומשפחתו | צילום: אלבום פרטי

איך נראה שבוע הריצה שלך?
"שבוע ריצה טיפוסי מתחיל ביום ראשון עם 16 ק"מ קלים. ביום שני אימון קבוצתי של אינטרוולים, קצב או פרטלק. ביום שלישי מנוחה וברביעי קלה להשלמת הנפח השבועי. ביום שישי ארוכה ובשבת אני רץ עם הקבוצה ריצה נינוחה בשביל הכיף".

אמרת שבת?
"בהתחלה שבת היתה בגדר של לאו מוחלט. יום מנוחה דתי ורוחני. אלא שלא הצלחתי למצוא את האיזון עם שבוע של שישה ימים בלבד. הלכתי לרב האהוב שלי, הרב יעקב ורהפטיג והוא הפנה אותי להלכה מפורשת ב'שולחן ערוך', שם כתוב: "בחורים המתענגים בריצתם ובקפיצתם מותר להם לרוץ בשבת, שאינם רצים לעסקיהם, ועוד שהם מתענגים בריצתם". מכיוון שהריצה שלי בשבת היא לעולם לא תחרותית, לא קשה ולא חלק משגרת האימונים היא הפכה לחלק מעונג השבת שלי. מהתענוג. 'ריצטיול' ברחובות ירושלים. עם החברים, בלי השעון ובתענוג".

יש עוד רצים כמוך?
"אני לא יכול להגיד שזה המיינסטרים של הדתיים".

ומה התגובות?
"אני משתדל לא להיתקל בזמן הריצה בחבריי לקהילה. אבל כולם יודעים. אחרי המחמאות ואמירות כמו 'הלוואי עלי', הם שואלים שאלות של דתיים. 'מה האסמכתה שלך?' על מה מתבסס הפטור שלך. ואני משיב להם את תשובתו של הרב שלי יעקב ורהפטיג. יש רצים שומרי מצוות שהם הפוסקים של עצמם. ויש כמוני ההולכים בדרכו של רב מובהק ומקבלים עליהם את פסיקתו. לי חשוב להיות בתוך מסגרת שנכונה לי על פי הוראת רבותיי ועל פי ההלכה. וכך אני נוהג".

איך אתה מרגיש עם זה באופן אישי.
"מוזר. אני חוזר מיוזע מהריצה ויודע שעוד חצי שעה אני כמו כולם מכובד ומהודר בבית הכנסת. ובינתיים. אם אדם דתי רואה אותי אחרי הריצה הוא בטוח שאני חילוני. וזאת הרגשה מאד מוזרה. הרבה חברים בקהילה שלי גאים שאני רץ , מכבדים מאד ורוצים גם. וגם החברים החילונים שלי בריצה פונים אלי כמו אל רב ושואלים על פרשות השבוע. שואלים לגבי הלכות ואורח חיים. אני באמצע בין העולמות וטוב לי שם".

על פי היהדות להתחרות זאת לא רוח התורה | צילום: אלבום פרטי

מתי אתה רץ?
"אני קם כל בוקר בארבע וחצי. ורץ לפני התפילה. אני מרגיש שזו הכנה לתפילה. התפילה לגמרי אחרת אחרי ריצת הבקר, טובה יותר. אני רץ ריצת יחיד או בחבורה ואחריה מתפלל בבית תפילת היחיד. הייתי שמח להתפלל במניין אבל לא מצליח לארוז את הכל בחבילת הזמן הקטנה העומדת לרשותי".

מה עוד דתי בריצה שלך?
"אני תמיד רץ תמיד עם כובע. חלק מכיסוי הראש הדתי שלי. כשאני מגיע למרוצים או למסלולים חדשים אני מרגיש שזה קיום מצוות הליכת ארבע אמות בארץ ישראל. על פי היהדות להתחרות זאת לא רוח התורה. רוח התורה זה לעזור לזולת, היהדות היא הערבות ההדדית. לא התחרות. לכן אני אומר לעצמי כאשר אני מתחרה אני מכיר רצים חדשים . את תושבי המקום ואת המקום עצמו בבחינת קום והתהלך בארץ. או במקרה שלי זה קום והתרוצץ בארץ".

ויש כאן עוד אלמנט דתי חשוב מאד. התזונה, ואורח החיים הבריא הם בדיוק מה שהתורה מצווה על כל אדם להישמר מאד לנפשו. להשקיע בבריאות וזאת כוונתו של הרמב״ם המטיף לכולנו לקיים יחסים בריאים של גוף ונפש בבחינת 'נפש בריאה בגוף בריא'. אשרי שזכיתי.